אני נשואה לעבודה.
חושבת נושמת, חיה, עבודה.
מאוהבת, זה לא הכסף, הקולגות או המשרד.
זה המון בירוקרטיה, גופי ממשלה, דוחות ונהלים.
אני מאוהבת באנשים שאני מלווה.
העייפות, הרעב ואפילו הפיפי, נעלמים כשמתחילה פגישה.
בחדר, אני לא חכמה, לא יודעת ולא מנוסה.
אני פשוט מקשיבה. מקשיבה למילים, לתנועות גוף ולטוניזציה.
מקשיבה ומקשרת, מה נאמר עכשיו, מקודם ואחר כך.
אבל בעיקר מקשיבה לסאב טקסט.
מה אומרות המילים, ומה הן לא אומרות, מה הכוונה הפשוטה, מה עומד מאחוריה.
אני לא עושה כלום.
מקשיבה לשאלה, ומוצאת בתוכה גם את הבעיה הקושי והכאב.
מקשיבה טוב טוב, כי שם קיימת התשובה.
מקשיבה גם כי בחדר הזה אסור לחבק.
ההקשבה שלי, היא גם החיבוק שלי.
ועכשיו,
יצאתי לחופש.
כל ההקשבה הזאת מופנית כלפיי,
מה אני צריכה לעשות? (עבודות לתואר)
מה אני עושה עם הזמן הפנוי? (סידורים, תשלומים, בירוקרטיה)
אבל מה הסאב טקסט שלי? (לברוח מעצמי)
אז בשבוע הקרוב אני בחופששש, ויש לי מלא שעות להיות עם עצמי.
אני מבקשת את עזרת הציבור למצוא אותי, עוד לפני שהלכתי לאיבוד!
בקיצ'
הצילווווו
