עוד סגר
דיכאון בדידות ומרמור.
אני לא מאמינה לפוליטיקאים,
לקובעי המדיניות
למקבלי ההחלטות.
עלק ממשלת חירום
שר בריאות שממשיך לחלק כדורים פסיכיאטרים לילדים כדי שלא יאוננו
ראש ממשלה שימשיך לעשות הכל כדי לא לעזוב את בלפור.
והפטתיות של האיש הגבוה שמוכן להקריב לממשלה של 34 שרים על חשבון הגרעון, שמוכן שליצמן ימשיך לנהל את מערכת הבריאות, כי עלק מצב חירום, כי עלק ישראל לפני הכל.
אבל האמון, האמון שנשבר הוא לא על עוד פוליטיקאי שקרן שדואג לתחת של עצמו.
האמון שנשבר בי, הוא האמון שיש אנשים טובים בעולם.
כל יום אני קמה מתוך תקווה שאני אהיה טובה יותר, והעולם יהיה טוב יותר.
כל יום אני מתאכזבת מחדש, ומתמרמרת על המצב.
כל יום נשבר בי עוד קצת מהאמון הזה.
כל יום נהיה קשה יות להרדם, קשה יותר לקום מהמיטה.
כשאין את האמון באנשים הדיכאון משתלט.
כשאין את האמון הבדידות קיימת גם בין המון אנשים.
כשאין את האמון ואי אפשר לסמוך על אף אחד, נשאר לך לסמוך רק על עצמך.
כשאת סומכת רק על עצמך, את הכי בודדה בעולם.
