אני יודעת שהסתכלת, הרגשתי את מבטך עלינו. הרגשתי את ראשך מהנהן בחוסר הסכמה. הבוז בעינייך היה משפיל יותר מהכול. אני יודעת שאני מתפשרת, אבל זה לא כזה נורא כמו שאתה גורם לזה להיראות. אפילו נהנתי. היא הכי נהנתה, כי היא לא מכירה שום דבר אחר, ואני - עוד אסור לי דבר מחוץ לרשת. עודני חייבת לשתוק, אין לי את הכוח לצעוק בקול אמיתי שזה לא מספיק... אז כל מה שנותר זה להחדיר תמונות למוחה, תמונות שייגרמו לה להתרגש ואולי טיפה יספקו אותי, בזמן שהיא מתפשרת על עוד זיון משעמם למדי.
וכך קרה שבזמן שהוא תפס אותה מאחורה השכיב אותה על ארבע חדר אליה וניסה להוריד לה את החולצה, אני זאת שלא נתנה לחולצה לרדת לגמרי, אני זאת ששמרה תשאר על הידיים כמעין חבלים שקושרים אותה, אני זאת שדאגה שהחולצה תכסה את הראש, כי הפנים שלה לא באמת עיניינו אותו באותו רגע. אני זאת שניסתה לרמוז לו להיות יותר אגרסיבי, אבל אני גם זאת שהושתקה על ידה, בגלל אותו פחד, בגלל הבושה.
הרגשתי אותך מסתכל, מבטך יוקד בגבי, מסתכל ומתבייש שאני נאלצת להשתמש בתחבולות שכאלה כדיי להדליק אותי, מתבייש באותו בחור שלא מבין לבד שהוא פשוט משעמם אותי.
והכי מתבייש בה, שהיא לא מוכנה להודות בקיומנו, שהיא לא מוכנה לתת לנו לעלות ולפרוח. לתת לנו לרגש אותה באמת... לתת לנו להתאחד איתה ואוליי אז נרגיש כולנו שלמים ובטוחים בעצמנו ונפסיק להיתבייש כל הזמן.
לפני 13 שנים. 24 בפברואר 2011 בשעה 13:28
