אי שפיות

אני יכולה לראות אותך מבעד לערפל שנופל על עיני. רגע לפני שהן נעצמות לחלוטין אתה מופיע, מגיע עם החוטים הראשונים של הדמיון, נמשך לתוך מוחי ומביא איתך הפתעות. לפעמים אלו הפתעות טובות, מילה חמה, ליטוף נעים, חיבוק חזק או נשיקה מלאת תשוקה. ולעיתים אלו הפתעות אחרות, קצת מפחידות אבל בעיקר מסקרנות.

את ההפתעה האחרונה שהבאת לי אהבתי במיוחד. לקחת אותי לתוך חדר סגור. הכל היה חשוך והיה קשה לראות, אבל העובדה הזאת לא שינתה לך ובכל זאת סגרת את עיני עם מטפחת. "לא החושך הוא שיגביל את ראייתך, זו הזכות שלי ושלי בלבד." אני אוהבת כשאתה מסביר למה אתה בוחר לעשות את מעשייך, מדריך ומלמד על דברים שאתה יודע שמסקרנים אותי. את ידיי החזקת מלפני גופי. "אם לא תצליחי להחזיק אותן שם בעצמך אאלץ לקשור אותן. אני מעדיף שלא, אחר כך ארצה שתשתמשי בהן ואני מעדיף לא להתעכב כרגע על פתיחת קשרים". אני מקבלת את ההוראות שלך בשימחה ומנסה ככל יכולתי לעמוד בהן, משלבת את ידי מול בטני ומבטיחה בעיקר לעצמי ששום דבר לא יפריד אותן עד שתרשה. אתה מדריך אותי בעדינות עם ידייך לשבת על ברכי. מלטף ומרגיע, מכין אותי למה שעתיד לבוא. עיני סגורות וידיי מנוטרלות, אך אני יושבת זקוף. רוצה שתתגאה בי, רוצה שתראה שאני סומכת עלייך ולא מפחדת. אתה מתרחק ממני, אני שומעת את צעדייך לאט לאט נעלמים מאוזני. לרגע אני מתחילה לחשוש, אני לא רוצה להישאר ככה בלעדייך, אני פה רק בשבילך, אל תעזוב אותי. כל חרדות הנטישה שלי מציפות אותי, אך ברגע שאני שומעת את צעדייך מתקרבים שוב הן נשכחות ונעלמות מהר יותר משהופיעו. שוב אני מתרגשת למשמע צעדייך. שוב ליבי דופק מחכה לשמוע את קולך המרגיע. אתה חוזר לחדר. מניח משהו. אני חושבת ששמעתי מים ניתזים אבל אני לא בטוחה. כשידך שוב נוגעת בי, בהתחלה אני נבהלת, אבל מהר מתמסרת לליטופך. ידיך רטובה, אתה נוטן לי לטעום ואלו מים. אני מוצצת את אצבעותיך. מנסה לנקז מהן את כל הרטיבות אך במקום מרטיבה אותן עם הרוק שלי. אתה לוקח אותן ממני ומתרחק שוב. קולות סחיטה נשמעים ברקע. ואז בלי שום הכנה משהו רטוב מצליף בגבי. הכאב מפתיע אותי, הרטיבות מצמררת אותי וקולך שמתנסה מעל מרגיע אותי. "זאת בסך הכל מגבת רטובה, לא משהו שאמור יותר מידיי להציק לך, רק חשבתי שהגיע הזמן שנבהיר שאני ממש לא מרוצה מההתנהלות האחרונה שלך." ההפתעה הזאת באמת הפתיעה אותי. במהירות ניסיתי להבין למה אתה מתכוון, מה בהתנהלות שלי היה לא בסדר. עוד הצלפה מכה בי. עכשיו הרטיבות כבר לא מפריעה אלה מרגיזה, גורמת לשפשוף במקום שבו המגבת נחתה. ולפני שאני מצליחה שוב לחזור לסדר את מחשבותי הצלפה נוספת כבר נוחתת על גבי. דמעות מתחילות להתנקז בעיני, אני רוצה לעצור, לנסות להבין. מה עשיתי שכל כך הרגיז אותך? שוב הצלפה, ועכשיו הכאב בוער בגבי. אני כבר מרגישה את האדמומיות שגדלה שם, זאת שאתה כל כך אוהב, זאת שמייסרת אותי. לפני שתספיק להצליף שוב אני מתכופפת קדימה. ידי מחזיקות את עצמן חזק שלא לגשת וללטף את הגב הכואב. אתה עוצר וניגש אלי. ידיך האחת מרימה את ראשי מכוונת את עיני המכוסות מול עיניך. גם אם מבטי חסום עדיין עלי לשים אותו מול שלך.
"מה קרה קטנה? קשה לך מידיי? את רוצה שאפסיק?"
"כן בבקשה"
"אם למדת את הלקח אני אפסיק, את חושבת שלמדת את הלקח?"
שאלה מתקילה, הוא כועס על משהו, אני לא יודעת על מה, אם אגיד לו שאני לא יודעת יבין שלא למדתי שום לקח וימשיך. אבל אם אגיד לו שלמדתי הוא ירצה שאומר לו את מסקנותי. גבי כואב ומקשה על מחשבותי. בהיסוס וקול רועד אני בוחרת באפשרות הראשונה, אולי כך לפחות אדע על מה אני נענשת.
"את באמת לא יודעת?" וחיוכו נשמע בקולו..
"לא מאסטר, אני באמת לא מבינה" קולי נשבר והדמעות עולות. "מה עשיתי שפגע בך, הסבר לי כדיי שלעולם לא אחזור על כך? מה עשיתי שלא לרוחך?"
ידו מלטפת את לחיי, אני מרגישה את נשימתו קרבה אלי, מריחה את ריחו. הריח חריף, מראה על המאמץ שהשקיע בחינוכי. הריח מחרפן אותי וכמעט גורם לי לשכוח את הבטחתי ולשחרר את ידיי רק כדי ליפול על צווארו של אדוני בתחינה לסליחה.
"מה את עושה בימים האחרונים? איפה את מסתובבת בטיולייך ברשת?"
"אבל אמרת שמותר..." סטירה עפה לכיוון הלחי שעד לאותו רגע הייתה מלוטפת באהבה.
"זה לא מה ששאלתי אותך, תעני על השאלה!"
"אני לומדת בכלוב, כמו שביקשת מאסטר."
"יפה, ואיך את לומדת?"
"אני מדברת עם אנשים, שואלת שאלות, מנסה להבין."
"והאם באיזשהו שלב הסכמתי לכך שתסכני את עצמך בשביל אותם לימודים?"
"לא מאסטר, אבל גם לא סיכנתי, לא עשיתי שום דבר אסור."
"אז למה היא מספרת לי שהיא פוחדת?"
"אבל היא תמיד פוחדת, כל עכבר מפחיד אותה!" סטירה נוספת עפה לכיווני, ומשחררת את כל הבכי שעוד נותר חנוק בפנים. זהו, זמן הדיבורים נגמר, חוזרים לעבודה.
נשימתו מתרחקת ממני, ידו עוברת על גבי מצווה במגע שאשוב להתיישר.
"אני פה כדיי לשמור לא רק עלייך"
הצלפה. גופי רועד אך אני ממשיכה להיות זקופה, מוכנה לכל מה שיביא, גם אם בתוכי אני רועדת מפחד.
"אני פה כדיי לשמור כל כולכן."
הצלפה. העיניים מלאות דמעות, המטפחת שמסביב לעיניי כבר רטובה לגמריי.
"ואני לא מרשה שתגרמי למצב שאחת מכן תרגיש שלא בנוח."
הצלפה. כמה היו כבר? הפסקתי לספור.
"האם את מבינה?"
שקט, אין הצלפה, הוא מחכה לתשובה.
"כן מאסטר, אני מבינה."
שוב שקט, למה הוא מחכה? מגיע לי העונש הזה, הוא צודק. התקדמתי מהר מידיי בשביל האחרות. הייתי צריכה לחכות שגם הן ירגישו בסדר עם כל העיניין. מגיע לי שהוא יצליף בי כך, מגיע לי שהוא יעניש אותי. סיכנתי אותן, סיכנתי את עצמי.
השקט עדיין ברקע, הוא מחכה למשהו? למה?
"מאסטר, אני מבינה, ואני מצטערת. אני מבטיחה שאני יותר לא אעשה שום דבר שלא יהיה מקובל על כולן."
הצלפה. מה עשיתי עכשיו? והגב שלי כבר מרגיש קרוע לחלוטין, עוד מעט ואתחיל לדמם...
"אל תבטיחי לי דברים שאת לא יכולה לעמוד בהם, אני רק רוצה שתביני מה המחיר שתצטרכי לשלם כל פעם שתנהגי בצורה כזאת."
הכאב בגב שלי צרם לאות הזהרה.
"כן מאסטר, אני מבינה."
"יפה מאוד קטנה."
צעדיו התקרבו שוב אלי, ראשי עדיין זקוף וידיי עדיין אוחזות בכוח מלפנים. הצלחתי לעמוד בהבטחתי כלפיו וכלפי, לפחות בזה.
גופו רוכן עלי מאחור, מחבק אותי חזק. לוחש באזני כמה הוא גאה בי. שפתיו עוברות על גבי ומנשקות את המקום הכואב.
נסלח לי. שילמתי את עונשי ולמדתי את לקחי. אני שוב ילדה טובה.
"ועכשיו," הוא אומר ובקולו נשמע החיוך שאני כל כך אוהבת. "זוכרת שאמרתי לך קודם שאני אצטרך את הידיים שלך?"
"כן מאסטר" אני עונה וכל הכאב כבר עובר ממני והלאה, ורק ההתרגשות של מה יבקש ממני לעשות עכשיו נותרת. איך אוכל לגרום לו להיות עוד יותר גאה ומרוצה. הוא מסובב אותי אליו, מניח את ידי על איברו החשוף.
"את יודעת מה לעשות עם זה נכון?"
"כן מאסטר" אני עונה באושר.
"מאסטר?"
"כן קטנה?"
"אפשר להשתמש גם בפה?"
"רצוי קטנה, רצוי.."