לגלות את היום שעובר עוד מעט ונגמר.
היום נקי והגשם עבר.
השמש עוד מעט נבלעת לתוך האופק, והמעט שעוד נשאר אליה מחייך כי מחר שבת.
אנחנו לא דתיים. מעולם לא התעניינו בדת והיא בתמורה לא התעניינה בנו.
אין לנו שום בעיה לאכול המבורגר עם בייקון וגבינה צהובה. ההפך זה הפייבוריט שלנו - וישר אחר כך לחדר המיון לבדיקת כולסטרול.
אבל עדיין יום שבת חשוב לנו.
יום שבת זה היום שכולם נרגעים, יורדים מהלחץ שלהם ונחים. כל המשפחה יושבת ביחד ואוכלת ארוחת שישי. ובשבת עצמה עושים דברים ביחד.
במהלך השבוע כמעט ואין לנו תקשורת עם שאר בני המשפחה, אפילו שכולנו גרים תחת אותה קורת גג. אבל בשבת זה הזמן להתעדכן, איך היה בעבודה? איך בצבא? הכל טוב לך עם הבחורה? מתעדכנים, מבלים ביחד ובעצם מתאחדים. בקיץ, בימי שבת אנחנו משתדלים לטייל. אז מה אם אני כבר בת 25, ואז מה אם אני אמורה לצאת כל שישי לעיר הגדולה בדרום ולפגוש בחורים ולהכיר אנשים ולהשתכר עד שאני לא זוכרת אפילו איך קוראים לי. זה נכון שאני אמורה. אבל לא רק אני מחליטה, בעצם אני אף פעם לא מחליטה כמעט. זו היא שקובעת, ולה המשפחה חשובה יותר מהכל. היא תוותר על הבחור המושלם אם הוא לא יהיה בסדר עם המשפחה שלה.
אז אולי בפנים כואב לי שאני לא יוצאת. אולי בפנים קשה לי שאני תקועה בחור בצפון שאפילו מוניות שירות אין אליו ובגלל זה אני לא יכולה לצאת ולבלות. לא יכולה לצאת ולשתות עד שאני אשכח לא רק איך קוראים לי, אלה גם איך קוראים לה.
לצאת ולהשתחרר. פשוט לצאת...
לצאת מהראש הזה שכולא אותי בפנים, לצאת מהגוף הזה שלא נותן לי שום תחושה. לצאת ולחוות הכל מכל.
ואולי יום אחד זה יקרה והיא תתן לי להשתחרר.
אבל כרגע כבר ערב והיום הזה נגמר.
אפשר רק לקוות מה יביא המחר.
לפני 13 שנים. 11 במרץ 2011 בשעה 15:39
