כל כך שקט פה עכשיו. הכל סגור מכל הצדדים. אני לאט לאט שוקעת לתוך החשכה והכל כל כך שקט.
הקולות כמעט כולם החרישו, תעסוקה סותמת לכולנו את הפה, ושבוע הבא אנחנו נעמוד לפני הכחדה. אבל לא באמת, לא משנה כמה היא תעסיק את עצמה היא לא יכולה להיפטר מאיתנו. ותמיד מתחת לפני השטח היא תשמע את הזימזום המציק שהוא אנחנו. אז בינתיים היא מעסיקה את עצמה ואנחנו בשקט, בשקט? בשקט! אבל פתאום השקט כל כך רועש, הוא מעיק. למה כל כך שקט פה? היא מתחילה להרגיש את הלבד. את הריקנות שהשקט הזה מביא איתו. עם מי תתייעצי עכשיו? מי ייתן לך קונטרה? מי יסתיר את כל המחשבות שלך מין העולם? מי ישמע ויבין ויקבל לא משנה מה? וכל כך שקט פה. ואת תעמדי כך לבד בתוך בחושך, תחפשי את הקולות, תאזיני היטב בניסיון לשמוע שאת לא לבד. אבל עדיין שקט, שקט רועם. את רוצה לצרוח. נמאס לך כבר ששקט. אז למה הבאת את השקט הזה? למה דרשת אותו? את זאת שרצית להשתיק אותנו. אמרת שקשה לך ואת כבר לא שומעת את עצמך.. אמרת שאת לא יכולה להחליט מרוב רעש, אמרת שאת רוצה שקט. אז עכשיו שקט, וגם מזה את לא מרוצה? את פוחדת. אני מרגישה את הפחד שלך, את מפחדת מהשקט, השקט שמביא איתו חושך, חושך שמביא איתו בדידות. זה הכל גלגל. והכל מתחיל מהשקט. עדיין שקט. זה הכל המחשבות שלך שמתרוצצות. די! היה לך מספיק שקט, את רוצה שנחזור. את רוצה לשמוע את הקולות שוב, את לא רוצה להיות לבד. את צועקת שאסור לנו לעזוב אותך, אנחנו חלק ממך, אסור לנו ללכת - בלעדינו את ריקה. גוף חלול שעובד על פי ההוראות, אבל כשאין אותנו ההוראות לא באות, הגוף שקט. עדיין שקט. ואת מתחננת שנשוב. אנחנו פה. אל תדאגי, אף פעם לא עזבנו, וגם אף פעם לא נעזוב. אנחנו חלק ממך וגם אם היית רוצה באמת לא היית יכולה להיפטר מאיתנו. אבל את לא רוצה, אם אנחנו לא נהיה השקט ישלוט - והשקט מביא רק אבדון.
לפני 13 שנים. 5 באפריל 2011 בשעה 8:33