לפני שאני אתחיל עוד פוסט ארוך ורגשי יתר על המידה אני מעוניינת להתנצל בפניכם קוראי. במידה והצליחו לשרוד מי מאלה אחרי מטר הפוסטים האובר חופרים שהלכו פה.
אולי זה אינו המקום לכך היות ומדובר באתר קהילה המרכז את נושא הBDSM, אבל אין לי בלוג אחר, ולאחרונה אני מוצאת את עצמי צריכה יותר ויותר לפרוק על הדף. נכון שיכולתי לעשות זאת בכתיבה למגירה ובכך לא להטריד מי מכם שציפו לקרוא עוד סיפור עסיסי או שירה נוגעת ללב, אך הכתיבה למגירה אינה מרגיעה את נפשי היות ואין מי שקורא אותה. אני צריכה לדעת שיש מי שקורא את דברי כדי להגיש באמת פורקן מהן, ועל כן אני מתנצלת בפניכם על כך שאני מטילה עליכם את האחריות לקרוא את החפירות שלי ולתת לי את הפורקן לו אני זקוקה (אני יודעת על מה חשבתם סוטים שכמותכם :)).
ובהזדמנות זאת אני גם רוצה להודות לכל אחד ואחד מכם, אשר ישב והצליח לקרוא את הפוסטים שלי ולצאת עם שפיותו עדיין בראשו (או בלי, אבל זה כי בטח מראש לא הייתה לכם אחת). המון תודה שאתם מקדישים לי מזמנכם ומסכימים להיספג ולו במעט בכל החרא שאני יוצקת מהמקלדת למסך.
תודה.
______________________________________________________________
ובחזרה לנימה החופרת.
אתמול דיברתי עם החתול הקטן (החברה של ההוא) וגיליתי דבר מפתיע ביותר שכנראה לא ממנה הייתי אמורה לגלות.
כמו שציינתי בעבר אני ממש אוהבת את החתול ומחשיבה אותה חברה די טובה (ומנסה לשים את כל הקטע הזה שהיא שוכבת עם הבחור שאני אוהבת בצד) , ועל כן ברגע שראיתי את כמויות הפוסטים הדיכאוניים שהיא מפרסמת ישר התייצבתי, מוכנה ומזומנה לעודד ולתמוך בכל דרך שאוכל. החתול כמובן בהתחלה לא כל כך שיתפה פעולה היות וזה מה שכולנו עושים כאשר אנחנו במצב רוח רע ורק רוצים להיקבר תחת איזה סלע ושיעזבו אותנו בשקט, אבל אחרי כמה ניסיונות עידוד מצידי וכנראה באמת מתוך המצוקה שחשה נפתחה בפני. היו עוד מספר שכנועים על הדרך מכיוון שהיא טענה שבנושא זה יש צדדים ואני לדעתה לא אקח את הצד שלה. אחרי שהסברתי לה שבלי קשר לרגשות שלי אני חברה שלה ונמצאת פה בשבילה היא הסכימה לספר לי במה הדברים עומדים.
החתול נפרדה ממנו.
התגובה הראשונה שלי כמובן הייתה שוק, ואחר כך כעס על למה אני צריכה לשמוע את זה ממנה, אבל אחרי מספר שניות התאוששתי מהר והזכרתי לעצמי שלא משנה מה אני מרגישה עכשיו החתול צריכה אותי בתור חברה.
כמובן שניסיתי לתמוך בה בכל דרך שאוכל, וסיטואציה התגלתה כאחת הקשות שנאלצתי להתמודד איתן. איך מעודדים מישהי על פרידה ממישהו שרצית בעצמך? התחלתי להרגיש רע על כך שאני לא באמת מצליחה לעשות הפרדה ברגשותיי. אמרתי לחתול שאני מצטערת שאני לא יכולה להיות יותר תומכת ולקלל אותו יחד איתה, אבל אני עדיין פה כדי להקשיב, ואם היא רוצה לברוח קצת מכל החרא היא מוזמנת אלי לסופ"ש.
החתול כנראה יותר חכמה ממני כי היא סירבה.
אני מרגישה כזאת חרא של חברה, לא מסוגלת לעזור לחתול בגלל הרגשות שלי, לא מסוגלת להיות שם בשבילה כמו שהיא צריכה רק בגלל האנוכיות שלי. איפה הימים הטובים, שכשחברה שלי הייתה מסיימת קשר הייתי ישר קופצת אליה עם פיינט גדול של גלידה והיינו מקטרות לתוך הלילה ממש כמו בסרטים. החתול בכלל לא אוהבת גלידה.
בסופו של דבר סגרנו את השיחה בכך שאני תמיד פה בשבילה בכל דרך שאוכל, ואני מקווה שהדרך הזאת תספיק לה.
ואחרי שיצאתי מזה ישר נכנסו לי מחשבות לראש. למה הוא לא סיפר לי בעצמו? דיברנו הרי, עבר כמעט שבוע מאז לפי מה שהחתול אומרת, דיברנו המון בשבוע הזה, היית אצלי מאז והייתה לנו את השיחה הממש כבדה ההיא, זו הייתה אחלה הזדמנות להגיד לי שאתם כבר לא ביחד. גם אם לא רצית שאני אקח את זה למקום של "אני לא איתה אז אני יכול להיות רק שלך", אני עדיין קודם כל חברה שלך (והפעם לא במובן הזוגי). כשאני שואלת מה קורה איתך ומה עובר עלייך זה כי אני באמת רוצה לדעת. ואם החתול נפרדה ממך אחרי שנתיים וחצי זה בטח משפיע עלייך ואני פה כדיי לתמוך בך בלי שום קשר למה אני מרגישה כלפייך. חשבתי שאמרת שאתה פוליאמורי כי למדת שרק בסוג מערכת יחסים כזאת באמת מדברים על הכל, אז למה לא סיפרת לי? כי פחדת שאני אנסה להכניס אותך למשהו שאני יודעת שאתה בוודאות לא רוצה? למה אני צריכה לשמוע על זה ממנה? מתי הפסקת לספר לי דברים? מתי הוצאת אותי מהעולם שלך?
לפני 13 שנים. 16 בספטמבר 2011 בשעה 7:32