אתמול נפגשתי עם מר בחור לארוחת בוקר.
הוא סיפר לי שהחתול התקשר אליו ביום ראשון והזמין אותו לבוא אליו כי הוא היה מדוכא. מר בחור הלך כמובן לתמוך במי שהיה בן זוגו למשך שנתיים וחצי. כשהגיע לשם החתול ניסה להתחיל איתו ודי ביקש לקבל עוד הזדמנות. מר בחור סירב. (:}) היה לו חשוב לספר לי על כך, ואני מנסה להבין למה, האם זה בגלל שהוא לא רצה שאני אגלה את זה ממקור אחר, או שאולי הוא בטעות הרגיש אשם על כך שהוא בכלל הלך לשם, אין לי מושג... כששאלתי אותו למה הוא סירב לחתול הוא אמר שזה בגלל שהחתול לא השתנה ועל כן אין טעם לנסות שוב.
במהלך ארוחת הבוקר מר בחור שוב ניסה לשכנע אותי לעשות עם עצמי משהו (כי הדרך שאני חייה את חיי לא ניראה לו ממצה מספיק ולדעתו אני צריכה לפתח את עצמי יותר) ואני שוב הסברתי לו שאני אומנם מאוד מעריכה את הדאגה שלו ואני מבינה מאיפה הוא בא, אבל אלה הם חיי ואני אבנה אותם בצורה שאני רואה לנכון. מפה לשם הוא התחיל לדבר איתי על משפחה ואיכשהו הוביל את השיחה לילדים "שלנו" - ילדים שלנו? פעם ראשונה שאני נתקלת בבחור שמעלה את הנושא הזה בעצמו ועוד בשלב כל כך מוקדם בקשר, אנחנו הרי רק שלושה חודשים ביחד...
אחרי הארוחת בוקר היה למר בחור עו איזה חצי שעה לפני שהוא היה צריך ללכת, אז הלכנו לעשות סיבוב ונתקלנו בדרך בניידת תרומת דם, כמובן שמר בחור ישר קפץ משימחה על המציאה, כבר כמעט שנה שהוא לא תרם וזה משהו שהוא מאוד אוהב לעשות. אני ניסיתי לתרום דם. בדרך כלל הם דוחים אותי על המוגלובין נמוך (אנמיה להמונים) אבל הפעם עברתי בצורה גבולית את הבדיקה, אבל לא פה נגמר הסיפור, המתרים ניסה להוציא ממני דם, כל כך ניסה שחפר לי ביד עם המחט בכל כיוון אפשרי, אך אויה הוורידים שלי סירבו לשתף פעולה. גם כאשר החליט המתרים לנסות את היד השנייה וחפר בה קשות לא הצליח למצא את הווריד הסרבן. בסוף יצאתי משם מחוררת אך עם כל דמי בגופי עדיין.
הכי חמוד היה לראות את הפרצופים הכואבים שמר בחור עשה בעוד המתרים חופר לי ביד עם המחט, הוא ניראה יותר סובל ממני.
הוא הקפיץ אותי לתחנת אוטובוס ונפרדנו.
אני נורא מתרגשת לקראת יום שישי - סוף סוף נבלה סופ"ש ביחד.
לפני 13 שנים. 9 בנובמבר 2011 בשעה 9:39
