לפני כשלושה חודשים ירדה עליי חתיכת מכה :
אני רוצה החוצה
גירושים
אמיתי
בלי שום דרך חזרה
בימים הראשונים עוד הייתי בטוחה שהשמן עם הסיגר יגיע
אח"כ כבר חשבתי שהוא פשוט התחלק על השכל
ולאחר הבכי והשוק , הקללות , הטחות האשמה, רגשי האשמה,
הבנתי.....
או קיי זה נגמר
ואז בשיחה הוא אמר שהוא אוהב ועוזב..
חייב ללכת ואולי כשאשחרר נכיר מחדש למשהו אחר...
וואו
יש צאנס
גם פה ניסיתי לתחמן
אבל.....
הבחור כבר לא אותו תמים מאוהב.. שום דבר כבר לא משפיע עליו...
ואז הפנמתי שאכן אין מצב...
הוא ארז שכר דירה.. ואני הבאתי לו את המנקה כשהוא ברקע מבהיר לי שאין מצב
ואפילו לא בטעות שאהיה מעורבת בסדור היחידה....
עוד נפילה
עד כדי כך רוצה אותי מחוץ לחייו
וכלכך רציתי לתת לו את השחרור שביקש.. וכלכך נקרעתי בכל פעם שראיתי...
כי מהרגע שיצא מהבית הוא פרח..
הוא כאילו גבה .. הוא רזה.. מפתח שרירים...
ברור לי הרי שמישהי אחרת זה עניין של שבועות או ימים...
ופה התעוררו הרגשות הרכושנים:
רגע הלו
מי הרשה לו ככה לפרוח?
כשהכרתי אותו היה נמוך.. חסר בטחון.. למה שמישהי אחרת תבוא ותקצור את מה שאני הפרחתי?
אבל...
זו לא אני זה הוא...
הוא גדל.. התבגר.. החכים.. ופרח..
נכון היו זיונים ונילים סשנים במהלך התקופה כי לא בא לי על יד זרה
ועל מישהו לא מוכר שבכלל לא יידע איפה ומה...
ואז רגע האמת
זהו
רשמית זה נגמר
הגיע הגט
ולא היה חסר הרבה שאני שמעולם לא התחננתי ארד על ברכיי לבקש על נפשי..
אבל אוהבת כל כך ורואה כמה באמת טוב לו בלבד..
במקום שלו...
אז קיבלתי עליי את הגט .. ארזתי מזוודה ונעלמתי...
במקום שקט לחלוטין בלי קולות רקע... בלי ילדים..מבלי לראות אותו ...
שחררתי באמת והבנתי כי החיים ממשיכים
אז זהו...
שלום שנת 2011
אני חופשיה ומחפשת
לא ברור בדיוק מה אבל...
כשאמצע אדע
והוא?
אני לא דואגת לו.. בפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו לא דואגת לו...
הוא ידאג לעצמו
לפני 13 שנים. 7 בינואר 2011 בשעה 17:37