המטפל שלי היום ביקש ממני לחשוב מאיפה באה תחושת הנטישה
למה היא בעצם כ"כ זיעזעה את כל עולמי
ולמה בעצם הלכת:
וואו
נחנקתי
מאיפה להתחיל:
ניסיתי להסביר ש:
בעצם אתה היחיד שאהבתי באמת
שהאמנתי עד הסוף
שנתתי לו את השליטה ואז....
אופס רגע...
הנה
הנה למה מעולם לא בטחתי עד הסוף (גם לא בעצמי)
הנה הסיבה שמעולם לא האמנתי באף אחד , לעולם לא נתתי את עצמי טוטאלית,
תמיד הייתי של אחד נאמנה עד הסוף אבל לא נתתי את עצמי,
איכשהו שלטתי ברגשות שלי
ואז....
אתה
לאט לאט בתמימות ,בכוונה איכשהו הורדת ממני או שעזרת לי להוריד מסכה לאחר מסכה , אבן ועוד אבן מהחומה,
כל המגננות ירדו לאט לאט... עם המשקל העודף ירדה הנוכחות, הייתי כלכך שלך...
ואז ברגע הכי בטוח שלי הכי חשוף הכי אמיתי....
אתה ביקשת ללכת...
לא זו לא היתה הפתעה זה היה שם נכון .. אבל אני הייתי כלכך בטוחה שבאמת האמנתי שמה שלא אעשה אתה עדיין תהיה שם,
זה הרגיש הכי לבד, והייתי הרבה פעמים בחיי לבד אבל.... מבחירה, את הלבד הזה לא בחרתי,
ללבד הזה לא התכוננתי:
זה הרגיש כמו כוויות על עור חשוף,
הצלפות על הבשר החי (ולא לא חוויתי זאת מעולם)
זה הרגיש כואב כמו שדבר בחיי לא כאב כך
אז כנראה שזה הכאב של נטישה
הרגשתי נטישה כי הרגשתי בטוחה
ננטשתי כי הורדתי שליטה
לא שליטה עלייך זה לא קשור ... נתתי לך את השליטה בליבי בנשמתי ברוחי...
אפילו במיטה שיחררתי כלכך שביקשתי ממך השפלה מילולית.. ספנקים...ועוד מיני מטעמים..
ואז ממקום אחר לגמרי...
צירפתי אותך לרשימת הפוגעים .. הרומסים...
אבל להבדיל מהם אותך אוהבת ואותך מוקירה ולך באמת שמורה פינה...
למה הלכת?
עוד נשימה ארוכה
כי אכזבתי פעם אחר פעם
כי גרמתי לך להתאכזב מעצמך
כי לא הקשבתי
כי לא ראיתי
כי היית כלכך מובן מאליו, כלכך שקוף מבחינות מסוימות, כי כל כך אהבת וכל כך שנאת
אהבת אותי ושנאת לחיות איתי
ואז השאלה שנשאלה על ידי המטפל ועכשיו עולה לי :
את מרגישה אשמה בנטישה שלו?
עניתי ישר לא...
אבל ממה שעולה כאן אז או שאכן אני האשמה ביחסי אלייך וזו התוצאה
או שאני האשמה כי פשוט זו אני שלא מסוגלת לשמור על הטוב
או שזו בכלל לא אשמתי?
ולא אני לא רוצה שתגיב כאן
אשמח אם תעזור לי להבין ותשלח לי מייל שיעזור לי להבין
ובאמת איש יקר ואהוב לא כועסת
לא מאשימה (אולי היה לי יותר קל אם הייתי יכולה)
מודעת לכך שזה לא יהיה קל לקריאה ולכך שיש כאן דברים שאולי לא היית מודע להם בכלל אבל...
הבטחת לי שבחיפוש העצמי הזה תהייה שם ותעזור לי לרפא את עצמי
לפני 13 שנים. 13 בינואר 2011 בשעה 14:53