חדר המראות שלי

יש לי בעיה.
בעיה לא קלה לפתרון.
הבעיה היא בסוג השולטים שאני נמשכת אליהם ובמי שאני.
זה לא כל כך הולך ביחד, שני הסוגים.

נמשכת לטיפוסים אפלים. לא קלים אפילו קשים. כאלה שקשה לרצות ולרגש. הם חוו כבר כמעט הכל ואין הרבה מה לחדש להם. לא חסרות להם בד"כ מחזרות מכל הסוגים לרבות צעירות ממני וחתיכות ממני. בד"כ הטיפוסים האלה גם סאדיסטים.
אני נמשכת להארד-קור.

אבל

אני.
יש לי לוק של ילדה טובה ירושלים.
אני כלואה בתוך הלוק הזה מאז ילדותי, שבאמת הייתה לא רחוקה מירושלים.
תמיד הייתי ילדה שדופקת חשבון לכולם ורוצה לרצות את כולם.
ניתן להביך אותי ולגרום לי להסמיק בקלות.
אני כל כך עצורה ומלאת עכבות.
אני לא מזוכיסטית, לפחות לא במובן הפיזי.
אני לא חושבת שמישהו (אולי בעלי, אבל גם לא בטוח) יודע איזו זונה כלואה בתוכי.
היא מתה לברוח מחוץ לכלא הזה. כבר שנים. אלכוהול לפעמים מצליח טיפ-טיפה לשחרר אותה אבל ממש בקטנה.



לסוג זה של השולטים שאני נמשכת אליהם, אין סבלנות לאחת כמוני.
הם לא רואים את הזונה. היא כלואה עמוק בפנים. הם רואים אותי, הילדה הטובה. שכ"כ שונה מהם, מסגנון החיים שלהם, מסוג הנשים שהם רגילים אליהן. לפעמים הם נותנים לי צ'אנס קטן אבל לא ממש אמיתי. לא כזה עם סבלנות, אורך רוח ועם כוונה אמיתית לשבור את חומות הכלא ולשחרר לי את הזונה החוצה דרך הכוס. בד"כ בהתחלה הם אוהבים את הרעיון של לאלף אותי, לחנך אותי, לעצב אותי אותי. אבל רק את הרעיון הם אוהבים כי האמת היא שהם רגילים לסיפוקים יותר מידיים. הם רגילים לכאלה שבאות מוכנות מראש.
אין להם באמת כוח וסבלנות לכאב ראש הזה של תהליך חינוך ועיצוב שיכול להיות לא קצר.

אחרי הצ'אנס הקטן הם בד"כ משחררים אותי ואומרים לי שזה לטובתי כדי שלא אפגע ושזה לא מתאים לי ואני לא מסוגלת.


להגיד לעצמי שזה לא אני אלא הם?
מה זה עוזר לי?
הרי לשחרר את הזונה ולאלף את עצמי לבד אני לא יכולה :(