כאב הוא חלק בלתי נפרד מבדסמ.
אפילו סאבית הכי לא מאזוכיסטית כמוני, יודעת ומבינה את זה.
אם אדון שמספר לי על עצמו אומר לי בתגובה לזה שכאב הוא לא הקטע שלי : "מצויין, כי כאב זה גם לא הקטע שלי" הוא לא קונה אותי.
להפריד כאב מבדסמ זה כמו לטעון שמין הוא לא חלק מבדסמ.
השאלה היא מה המשקל של הכאב בתוך כל המכלול של היחסים/מפגשים.
האם הוא העיקר? האם כל הסשן/מפגש סובב סביבו? האם הוא כלי בידי המאסטר כדי להשיג מטרה אחרת מלבד להסב כאב לסאבית?
האם רמת ספיגת הכאב של סאבית עושה אותה טובה יותר או פחות?
כבר שמעתי דומים נדהמים ומביעים התפעלות מסאבית שמסוגלת לספוג כאב ברמות קיצוניות.
וכבר שמעתי אמירות של "את סאבית על גבול הוניליות" בקשר לרמת ספיגת הכאב שלי.
האם זה מה שעושה אישה יותר או פחות סאבית? כמות הכאב שהיא מסוגלת לספוג?
אם סאבית היא מאזוכיסטית וממש זקוקה לכאב כמו מנה של סם ואף בוחרת את אדונה לפי רמת הסאדיזם והשגעון שיספקו לה את הכאב ברמות שהיא צריכה - האם זו התמסרות מצידה? לחטוף כמו שהיא אוהבת וצריכה?
אם סאבית היא בתחילת דרכה, לא מאזוכיסטית אבל מאוד רוצה להתמסר, להיות שייכת, לספק, לרצות. לא רק שסף הכאב שלה נמוך היא גם מפחדת וחוששת מהפעמים הראשונות שהשוט או הקיין ישרקו באוויר ולאחר מכן ינחתו על בשרה. היא אוזרת את כל כוחות הרצון שלה, עוצמת את העיניים, נלחמת באנסטנקט שלה לברוח ונשארת לקבל את המכה הזו אבל לא בטוח שתהיה מסוגלת לקבל עוד הרבה אחריה. זה עושה אותה פחות סאבית מזו שמסוגלת לקבל 100 מכות קיין ולבקש עוד?
הרבה שאלות... מעט תשובות.
שבת שלום.
לפני 12 שנים. 27 בינואר 2012 בשעה 11:17
