אם היתה פה אפשרות להקליט קול אז את הפוסט הזה הייתי פותחת בקול/צליל של לקיחת האוויר אחרי שחמש עשרה שניות הידיים שלך התהדקו על הצוואר שלי.
ואחרי לקיחת האוויר והחזרה למציאות אמרתי שאני רוצה כיסוי עיניים.
לא היה אחד כזה בסביבה אז בלי לחשוב הרבה, פשוט הורדת ציפית מאחת הכריות.
"היא לא מספיק ארוכה" אמרתי לך
"תתפלאי" אמרת בחזרה ופשוט שמת לי אותה על הראש כמו שק וחזרת לחנוק אותי.
הציפית לא הייתה אטומה וראיתי דרכה רק צללית של דמות גוהרת מעליי.
שוב ושוב לקחת ממני והחזרת לי את היכולת לנשום על פי בחירתך.
בכל פעם כזו התנתקתי מעצמי מעט. מהגוף שלי.
בסוף כל ה"סשן" הזה הייתי מוטלת על המיטה כמו בובת סמרטוטים בלי יכולת או רצון לזוז.
אפשר לומר שנכנסתי למעין ספייס.
אבל עם כל הניתוק והספייס, הגלגלים בראש שלי לא הפסיקו להסתובב.
המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ.
ההשוואות הנוראיות שאני עושה כל הזמן, בהן תמיד אני יוצאת מפסידה, גם היו שם.
כמו בהרבה פעמים אחרות שלנו, זה נגמר בבכי.
לא חושבת שזה בכי של שחרור. אני לא מרגישה טוב אחריו.
לא יודעת למה זה קורה לי איתך.
דווקא איתך.
אני תמיד נכנסת למקום לא טוב.
כן, אני אוהבת להיות מושפלת.
כן, ידעת בדיוק מה לעשות כדי לגרום לי להרגיש מושפלת.
אבל כנראה שכשבעלי משפיל אותי, זו ההשפלה הגדולה ביותר.
לפני 12 שנים. 5 בפברואר 2012 בשעה 13:41
