חדר המראות שלי

השנה שבה הייתי בת 30 הייתה השנה הכי פחות טובה שלי עד כה.
זה לא היה רק העניין הפסיכולוגי של שינוי הקידומת.
ביום ההולדת הזה הייתה לי כבר ילדה בת 3 ושבוע לאחר היום הולדת ילדתי את ביתי השניה.
בשלוש שנים שקדמו ליום הולדת הזו הייתי נטו אמא ורעיה. לא עניין אותי להיות שום דבר אחר.
הזנחתי את עצמי בהרבה תחומים.
השמנתי ומהבאסה של ההשמנה לבשתי סמרטוטים ולא התחשק לי לקנות בגדים חדשים.
הזנחתי את כל החיים החברתיים שלי בכלל ואלה שלא קשורים לבעלי (חברות מהעבר) בפרט.
לא עשיתי שום דבר שהוא נטו לעצמי. כל דבר היה בשביל הבית, בשביל הילדה. בשביל הבעל.
גם הסקס, המיניות ושלא לדבר על בדסמ, היו בתקופת יובש ארוכה.

גיל 30, אפילו לא אמצע החיים והרגשתי פשוט זקנה.
וכהוכחה לזה שזה לא באמת קשור לגיל המספרי, הרגשתי זקנה ליד נשים שמבוגרות ממני בלמעלה מחמש ועשר שנים.
הן, שהילדים שלהם כבר יחסית גדולים ושחזרו לגיזרתן, נראו לי כ"כ צעירות וקלילות.
מבלות,שותות, חוגגות את החיים.
ואני... אם לא הורדתי איזה לונג איילנד וחצי (זה הקוקטייל המועדף עליי), לא הצלחתי להשתחרר, הרגשתי לא שייכת לסצנה (של כל פאב/מועדון, בלי קשר לבדסמ).

זו הייתה שנה שהייתי בה מאוד ממורמרת ומבולבלת.
עד אותו הזמן כל רצוני היה להקדיש את עצמי למשפחה ועם היום הולדת והלידה, משהו השתנה אצלי פתאום.
תקראו לזה הורמונים, אולי זה היה אפילו דיכאונצ'יק אחרי לידה, אבל פתאום הרגשתי שהבית סוגר עליי.
פתאום הרגשתי את הרצון לעשות בשביל עצמי. חזרתי להיות מינית. חזרתי לחשוב על בדסמ.
השנה הזו לא הייתה קלה.
הרבה מאבקים פנימיים שלי עם עצמי שבהם שיתפתי את בעלי.
אני לא טיפוס שטורף את כל הקלפים או שובר את כל הכלים.
לא יכולתי ולא רציתי לעשות שינוי של 180 מעלות.
אבל כן הרגשתי שאני צריכה שינוי.

בתקופה הזו פחות או יותר התחלנו לדסקס את הרעיון של יחסים פתוחים ולקח הרבה זמן (למעשה זה עדיין בתהליך) עד שזה עבר משלב הדסקוס לשלב פעיל.
בשנה של גיל 31 דברים התחילו להרגע אצלי.
קיבלתי את עניין הגיל ואת העובדה שהוא רק ימשיך לגדול. קיבלתי את העניין שאני אמא ואשת משפחה אבל אני גם אנדבדואל ושגם בי אני צריכה להתחשב ולהשקיע (עדיין עובדת על זה)

היום אני כבר בת 32.5
החצי שנה האחרונה .... טפו טפו טפו! 555, שום, בצל
שרק ימשיך כך!
טוב לי כ"כ בבית עם הבנות שלי ועם בעלי (אמרתי כבר חמסה?)
הכל כ"כ זורם והרמוני.
הסקס חזר להיות מעולה.
יש פה ושם גם קצת אקשן עם משתנים נוספים שנכנסו למשוואה שלנו.
מה עוד אפשר לבקש?

היו לי מחשבות בתחילת השנה להכנס שוב להריון ודחיתי אותן לפחות בשנה.
ברור לנו שאנו רוצים לפחות עוד ילד או שניים והתכנון המקורי היה לסגור את הבסטה עם ארבעה עד גיל 35
אמנם הדחיה הזו גם מקלקלת את התכנון אבל איפשרה לי לצאת מהתחושה שאני רק אמא ושכל יעודי הוא להחליף חיתולים ולקום בלילה.

הקצבתי שנה שהיא לעצמי.

אני דיי מצליחה להשקיע בעצמי ולפרגן לעצמי. אבל גם זה לא תמיד קל.
קיימת תמיד הדילמה בין לחיות את החיים כאילו "היום הוא יומך האחרון" לבין בכל זאת להיות מחושב ולחשוב על העתיד (גם הכלכלי) וההשלכות.
ועם כל הפרגון העצמי זה עדיין אף פעם לא בא על חשבון אף אחד. כמו שאמרתי, לא שוברת כלים.
זו דילמה לא פשוטה.
כי מבפנים אני מרגישה שאני בוערת!
כמאמר השיר "בא לי בימים ובא לי בלילות"
יש גם את העניין של הרצון העז להשלט, להיות מובלת ובאיזשהו מקום גם מסוחררת.
אבל יש גם עניינים אחרים:
אם לפני שנתיים לא התחשק לי להשקיע בעצמי היום כל מה שבא לי זה לקנות לעצמי בגדים ואיפור ולהשקיע במספרה וקוסמטיקאית (מאוד יקר להיות אישה, תדעו לכם)
אם קנייה של חולצה אחת ושפתון היו מספקים את הצורך זה היה מעולה. אבל לא. אני כל הזמן רוצה. לקנות. להתחדש.
רוצה לצאת ולבלות ולשתות, רוצה ללכת להופעות.
בקיצור רוצה לטרוף את החיים האלה לפני שהם יחלפו להם בלי ששמתי לב.
רוצה, אבל זה לא ממש אפשרי. לא בכמויות שאני רוצה.
בכל זאת ישראל 2012 זו שאחרי מאבק האוהלים.
לגדל פה ילדים ולשלם משכנתא זה יקר וזה...

אז בינתיים רוב הרצונות האלה הם בעיקר מחשבות בראש.
עושה פה ושם צעדים קטנים.
לא ממש טורפת, יותר טועמת.
יש מעט דברים שעוד אפשר לעשות כאן בלי הרבה כסף.
ותמיד תמיד מתחשבת באהובים שלי. זה כנראה כבר חלק ממני ולא ישתנה.
אולי זה גם חלק מהסאביות שלי> תמיד לחשוב על אחרים ולרצות לרצות אותם לפני שמרצה את עצמי.