חדר המראות שלי

למרות שאני אישה יפה (וואו, אתם לא יודעים כמה קשה לי לומר/לכתוב את זה על עצמי)
נשים אחרות, תמיד יכולות לערער לי את הבטחון העצמי.
זה גם קשור לאיך שהן נראות אבל בעיקר קשור לאיך שהן מתנהגות ומה שהן משדרות.

אני לא סגורה לגמרי על מה להתמקד בפוסט הזה.
בניסיון לנתח את עצמי ואת הסיבות למה אני בכלל מרגישה מאויימת.
או בהבנה שזה ככה ולכן מסתדרת יותר טוב עם גברים גם כידידים ובני שיחה והאם יש דבר כזה חברות אפלטונית בין גבר לאישה ומה זה נותן לי.

אז למה אני מרגישה מאויימת?
כי החוסר בטחון הוא חלק ממני.
הוא היה גרוע יותר והשתפר עם השנים ולפעמים אני גם מצליחה עם אסרטיביות מגוייסת, לטשטש אותו אבל הוא עדיין קיים, בבסיס.
וכשנשים משתמשות במיניות שלהן (מה שאני לרוב, לא מרגישה נוח לעשות) או מתנהגות לפי אמות מידה שהן לא האמות מידה שלי או כפי שאני לא הייתי מעזה לנהוג
אז כנראה שזה נוגע לי בנקודות רגישות וגורם לי לחוש בתחרות שאין לי סיכוי בה, למרות שהגיונית אני לא בתחרות עם אף אחת ואף אחת לא בתחרות איתי.

ולגבי הגברים הידידים.
אפלטוני או לא אפלטוני?
יש דבר כזה או אין דבר כזה?
זה ויכוח שתמיד יהיה קיים בלי קשר לבדסמ.
כמישהי שנוח לה יותר לשוחח עם גברים, להפתח בפניהם ולשמוע את דעתם
אני אומרת שזה יהיה תמים לומר שזה אפלטוני לגמרי ושזה נטול לגמרי מתח מיני ורמיזות מידי פעם.
אבל
בשלב הזה בחיינו, כשאנחנו ילדים גדולים ועברנו דבר או שניים בחיים.
ולרוב, כמו שאני בזוגיות, גם הם בזוגיות.
גם אם יש פה ושם מתח, הוא רק מתח והגבולות ברורים.
מעבר לזה , זה כן אפלטוני וחברי נטו.
ואני מוצאת שהרבה פעמים אני מקבלת מהשיחות האלה נקודת מבט ופרספקטיבה שלא הייתי חושבת עליהן כאישה וגם לא מקבלת מאף שיחה עם אישה.