חדר המראות שלי

תקראו לזה משבר גיל, תקראו לזה צרות של עקרות בית נואשות, תקראו לזה איך שתרצו לקרוא לזה.
כבר כתבתי כאן על הרצון לטרוף את החיים, את הרצון לעשות גם בשביל עצמי ולא רק בשביל הילדים והמשפחה.

לאחרונה זה נכנס לי גם לחלומות.
חוזרת לתקופות הח'ברה שלי.
חולמת על הח'ברה מהתיכון, הח'ברה מגרעין הנח"ל.
ואחרי שבת כ"כ ביתית ואנטנסיבית, בא לי להשכיב את הבנות לישון ולצאת להפגש עם הח'ברה.

שבוע שעבר אני והבן זוג היינו בסופ"ש.
בסה"כ לילה אחד במלון וגם לא כ"כ רחוק מהבית, אבל כ"כ התענגנו על השקט ועל היכולת לעשות מה שרוצים בשביל עצמנו ולא בשביל הנאת הזעטוטות.
כשישבנו בחדר אוכל של המלון בארוחת בוקר, איזה זוג לידנו תוזז על ידי ההתבכיינות של הילדה הקטנה שלהם ואנחנו הסתכלנו אחד על השניה ופשוט חייכנו זה לזו, ללא מילים. כל אחד ידע מה השני חושב.

ושלא השתמע שאני לא אוהבת את בנותיי, חלילה.
מי שמכיר אותי יודע איזו אמא משקיענית אני.
אבל זה יהיה שקר גס אם אומר שאני לא מקנאה לפעמים בחברות הגרושות שלי וזאת רק בגלל העובדה שיש להן יומיים פנויים בשבוע וכל סופשבוע שני נטול ילדים.
פתאום אני גם כ"כ מבינה את הקיבוצניקים של פעם שהנהיגו לינה משותפת (שהייתה מושמצת ובצדק, אבל...) מה הם בסה"כ רצו? שקט אמיתי אחרי 20:00 ?

אז פה ושם יוצאים. אפילו יותר מבעבר.
הבייביסיטר שלנו הגדילה את הכנסותיה משמעותית בחודשיים האחרונים. בזכותינו.
פה ושם, מטעמי חסכון, גם יוצאים בנפרד... הוא יוצא ואני שומרת על הבנות ולהפך, אבל לא מתים על זה.

ואני,
ממשיכה לחלום על ערימה של ח'ברה על הדשא.
על קומזיצים עם גיטרה ושירה בציבור.
ועל הUpper Floor... גם סוג של ח'ברה, לא? 😉