אני לא צריכה פסיכולוג או חברה טובה שיגידו לי שאני שווה המון ולא מעריכה את עצמי.
אני יודעת את זה.
מה שמדהים אותי בעצמי ובתקופה האחרונה שוב בה לידי ביטוי זו הביקורתיות הענקית וחסרת הפשרות שלי כלפי עצמי.
ואני לא צריכה פסיכולוג או חברה טובה שיגידו לי את זה.
אני יודעת את זה.
ואם אני הייתי חברה של עצמי גם אני הייתי אומרת לי:
10 ק"ג לכאן או לכאן זה לא מה שעושה אותך בן אדם טוב יותר אופחות, יפה יותר או פחות.
זה בטח לא הדבר שצריך לעשות אותך שמחה יותר או פחות, חברותית יותר או פחות ובטח ובטח מינית יותר או פחות.
אבל יש הבדל בין להיות מודעת/להבין ובין המציאות.
במציאות יש תקופות טובות יותר וטובות פחות.
יש גלים.
ויש אנשים שמפצים את עצמם עם אוכל כשקשה.
אני כזו.
אז עליתי קצת במשקל.
לא יכולתי להסתכל על עצמי.
נכחתי רק במקומות שהייתי חייבת להיות נוכחת בהם וגם בהם רציתי להעלם.
חברים רצו להפגש איתי והתחמקתי.
לצאת למסיבות לא רציתי.
לאחרונה הצלחתי לקחת את עצמי בידיים ואני במגמת ירידה.
בסה"כ ירדתי 6 ק"ג וההבדל בהרגשה שלי הוא עצום.
והנה במקום למחוא לעצמי כפייים אני יורדת על עצמי.
כי זה מפגר!
זה מפגר ש6 ק"ג פחות הם מה שמדליקים בי את המיניות והחשק.
הם מה שגורמים לי להרגיש שוב אישה ונחשקת.
למה לא ייכולתי להרגיש ככה גם לפני 6 ק"ג?
עדיין לקחת את עצמי בידיים, עדיין לנסות לרדת במשקל אבל גם לא להחמיר עם עצמי עד כדי כך?
לא מדובר פה ב40 ק"ג! פאקינג 6 ק"ג הם מה שמפרידים בין ההרגשה הסבירה שלי לבין ההתחבאות מהעולם.
ואני מודעת לכל זה ובכל זאת יודעת שאין לי מה לעשות נגד זה.
זו אני .
