אז אפתח ואומר שאין לי תשובה לשאלה לעיל. רק עוד שאלות ללא תשובות.
מגיל מאוד קטן, מרגע שהבנתי את המשמעות של "מוות" פתחתי אליו פחד.
פחד שיהיו כאלה שיגידו שהוא לא הגיוני אבל הגיון לא עוזר לי נגדו.
כמובן שאני מפחדת וחוששת לאבד אנשים יקרים וקרובים אבל הפחד שאני מדברת עליו הוא מהמוות הפרטי שלי.
מהמוות עצמו.
לא מהזקנה או מהגסיסה.
מהרגע עצמו של המוות ומה שאחריו.
אז כמובן שכל מי שאני מדברת איתו על זה אומר: מה יש לפחד? ברגע שתמותי כבר לא תיהי ופשוט לא תרגישי כלום.
וזו אמירה שלא מרגיעה אותי ולא מניחה את דעתי.
בעיקר כי היא לא נתפסת בעיניי כנכונה וכמשהו שאפשר לסמוך עליו.
אף אחד לא באמת חזר משם כדי לספר איך זה הרגיש. גם הסיפורים על מנהרה וכאלה, של אנשים שחוו מוות קליני ועברו החייאה מוצלחת, לא תופסים בעיניי.
יש לי גם בראש, סרט דוקומנטרי שראיתי לפני שנים, על אנשים שיש להם איזשהי תסמונת שבזמן התקף הם נראים מתים לגמרי (נראה כאילו הם לא נושמים והדופק שלהם חלש כ"כ עד כדי כך שלא ניתן לשמוע אותו) ולמרות שהם בהכרה ושומעים מה מתרחש סביבם הם לא יכולים לזוז ולסמן שהם בעצם חיים ולכן יש סכנה מאוד גדולה שיקברו אותם חיים.
כמובן שמרגע שראיתי את הסרט הזה, זה הצטרף לרשימת הסיוטים שלי.
זו גם אחת הסיבות שיש לי דילמה עצומה לגבי תרומת איברים.
מצד אחד, מהבחינה ההגיונית, אני מבינה את החשיבות שבתרומת איברים.
מצד שני, יש לי שתי בעיות עם העניין. שתיהן קשורות לפחד העצום הזה שלי.
האחת: החשש שהרופאים ימהרו ליקצור את אבריי (ואיזה מושג נוראי זה "קצירת איברים") במקום לנסות להאבק על חיי (ואני מכירה את כל ההסברים לגבי מוות מוחי, ובכל זאת, תזכרו שמדובר פה בפחד לא רציונאלי).
השניה: הפחד שארגיש את הכאב. כי לתפיסתי לא מפסיקים להרגיש ולא מפסיקים "להיות" ברגע שמתים.
אני יכולה להמשיך ולהרחיב על הפחד הזה עוד הרבה. על הפחד והחשש ממה שיקרה אח"כ עם ה"אני" הגשמי שלי.
כל האפשרויות נשמעות לי גרועות ביותר. אחת יותר גרועה מהשניה: קבורה/שריפה/הקפאה/חניתה (פספסתי משהו?)
אבל נראה לי שעדיף שאתקדם לעניין האחר שלשמו התחלתי לכתוב את הפוסט הזה...
אם הייתי נכנעת למחשבות האלה על הפחד מהמוות, כנראה שלא הייתי מסוגלת לעשות שום דבר עם החיים האלה.
ולכן אני משתדלת להדחיק ולא לחשוב על זה.
יש תקופות שאני מצליחה ותקופות שפחות.
כי אם אני חושבת על זה בהגיון (או לא בהגיון, תלוי איך מסתכלים על זה) אז בשביל מה?
בשביל מה אנחנו משקיעים בדברים גשמיים בעולם הזה אם גם ככה זמננו קצוב כאן ועוד מעט לא נהיה?
בשביל מה לבנות בתים, להשקיע בקריירה והכי חשוב: בשביל מה להביא עוד חיים לעולם הזה אם גם הם נדונו לאותו מסלול?
יש לי שתיים מקסימות ואנחנו רוצים עוד אבל אני חייבת לומר שאני לא סגורה על זה לגמרי.
לאחרונה ביתי בת השש התחילה לשאול שאלות מאוד נוקבות בקשר למוות.
ואני מנסה לענות לה בענייניות בלי להעביר לה את הפחדים שלי.
אבל אני לא יכולה שלא לחשוב ולשאול את עצמי, מבלי למצוא תשובה מניחה את הדעת, למה?
מצד אחד, הרצון לתינוק/ילד נוסף דיי בוער בי. אני נהנת מבנותיי ואני רוצה משפחה גדולה.
מצד שני, זה מרגיש לי אגואיסטי.
מה הטעם בהבאת חיים לעולם אם כמוני, מרגע שהם יבינו שזמנם בעולם הזה מוגבל, הם יפחדו מהרגע הזה.
רק בגלל שלי מתחשק? רק כי הם מסבים לי אושר כרגע?
ו"המשכיות" זו גם לא תשובה שמניחה את הדעת. גם בגלל מצבו של עולמנו כיום וגם כי לא.
כי כשאני חושבת על כל העניין הזה במושגים "בסוף מתים" הכל נראה ומרגיש הבל הבלים ומיותר מראש.
