היום
באיחור רב
גיליתי את הקנדי קראש
ז"א, כבר מלא זמן אני שומעת על המשחק הזה אבל בכוונה לא התחלתי איתו, בדיוק מאותה סיבה שלא נכנסתי לפארם וויל ודומיהם בתקופה שכולם שיחקו.
יש לי נטייה להתמכרות למשחקים המפגרים האלה אז עדיף בכלל לא להתחיל איתם.
היום איכשהו נסחפתי והתחלתי עם הקנדי קראש
ושלב רדף שלב
ושעה רדפה שעה
והקטע הגאוני של ממציאי המשחק הזה זה זמני ההשהייה לאחר שנפסלים...
זה גאוני כי זה מה שיוצר את הקראש לאנשים חלשים בעלי נטייה להתמכרות כמוני.
אז עכשיו אני בהשהייה.
נותרו לי עוד 8 דקות עד שאוכל לשחק שוב.
וכל הזמן אני אומרת לעצמי שזו הפעם האחרונה ואז אלך לישון.
העיניים שלי שורפות ואמת היא שאני מאוד עייפה.
זה גם לא שמחר אוכל לישון עד אחה"צ.
יש פה זעטוטות שמעירות אותי עם אור ראשון.
האמת היא שאני יודעת מה מחזיק אותי ערה למרות העייפות בכמעט 4:00 לפנות בוקר...
זו התמכרות אחרת
נוספת
לא ההתמכרות למשחקים המפגרים.
ההתמכרות לשקט.
לשקט של הבית בשעת לילה מאוחרת כשכולם ישנים.
קשה לי להפרד מהשקט הזה וללכת לישון.
כי כשאתעורר
הוא כבר לא יהיה כאן.
השקט.
