אני מנסה לחשוב ביני לבין עצמי, למה כשאתם חרמנים, יורד לי מכם?
מה רע בחרמנות?
מי לא חרמן?
גם אני חרמנית, הרי..
זה מה שמניע את כולנו להכנס לכאן.
אם הייתי רוצה לדבר על הטבח בסוריה או על חיסון הפוליו, הייתי עושה את זה בפייסבוק או בפורומים ייעודיים אחרים.
אני כאן כי אני חרמנית, כי אני נמשכת לכוח ודומיננטיות,
אז מה אני עושה את עצמי?
כשבא לי לדבר על סקס או שליטה ישר ולעניין בלי הקדמות, אני נכנסת לצאט של תפוז עם כינוי לא מוכר (ולרוב גם שם רק סוגרת חלונות כי כל החרמנים לא מעניינים אותי) ופה אני שומרת על שמו הטוב של ה"nick name" שלי....
חס וחלילה לא ללכלך אותו ולקלקל את הרושם האנטלקטואלי, השקול והכנה שיצרתי לי פה בבלוג.
כאילו אנחנו עוד בימי התיכון ויצא לי שם של "נותנת" או משהו כזה.
צאי מהסרט שלך! (אני אומרת לעצמי)
זה אתר של סוטים. בשביל זה את כאן ובשביל זה הם כאן.
לא בשביל איזו שיחה בשפה גבוהה ומתיפיפת.
את הרי אוהבת שמדברים אלייך מלוכלך.
אז מה?
אם זה לא בדיוק לפי התסריט והבימוי שלך, זה לא לוקח?
מה זו השיפוטיות הזו?
את כנראה רוצה להשאר רק בוירטואליה (אני ממשיכה לרדת על עצמי)
נוח לך לקטול כל אחד על סיבה אחרת.
את אומרת שחסרה לך שליטה ושאת מתה כבר לממש אבל כנראה שזה לא ככה
כי אם באמת היית רוצה, היו לך כבר עשרות הזדמנויות.
דווקא את אלה שאומרים לך בנימוס שלא מתאים להם - דווקא אותם את רוצה, אה?
ברור.
הכי נוח. לרצות את מה שאי אפשר.
להתחרמן מהדחייה ולרצות עוד יותר.
לנסות לפתות אותם שוב ושוב, אחת לכמה זמן ולשמוע שוב את ה"לא"
ככה הם הם עושים לך את זה.
ככה הם מרטיבים אותך.
אבל אם יום אחד הם פתאום יפתיעו ויכתבו לך,בתגובה:
"יו, איך עומד לי עכשיו.
איך הייתי רוצה שתמצצי לי עכשיו.
מת לפתוח לך את התחת עכשיו"
בבת אחת יצא האויר מכל הבלון הנפוח שניפחת במשך כל כך הרבה זמן.
תתאכזבי ותגידי לעצמך: איזה באסה... עוד חרמן. בכלל לא דומיננטי ואיכותי כמו שחשבתי שהוא.
פאטתית.
זה מה שאת. / (אני)
