" אם הייתי רוצה לחרמן אותך זו לא הייתה בעיה... את במילא חרמנית כל הזמן" הוא כתב ואני לא ידעתי אם לקבל את זה כמחמאה או כעלבון.
זה הזכיר לי את הפעמים שבהן אני יזמתי סקס ובן זוגי היה אומר בחיוך מרוצה "הו... מישהי כאן חרמנית" ואותי המשפט הזה היה מכבה...
כאילו הוא מאשים אותי במשהו...
כשאני מנסה להבין למה יש פה בכלל פרדוקס מבחינתי?
למה כשאני לא חרמנית (בתקופות יובש) אני מרגישה אשמה (על כך שאני מייבשת את בן זוגי) וכשאני כן חרמנית אני מרגישה אשמה (שאולי אני כ"כ חרמנית ומפנטזת לא רק עליו)?
אני חושבת שכמו הרבה דברים, המקור הוא בשריטות מהילדות ומהבית שהוריי העניקו לי מבלי שהתכוונו...
גדלתי בבית שעירום לא היה בו אישיו, כשהייתי קטנה
בימי קיץ חמים, הסתובבנו בבית, הילדים וההורים עם תחתונים ולעתים גם בלי
גם מקלחות משותפות עם אבא או אמא היו עניין שגרתי כשהיינו קטנים
כנראה שלא כאן הבעיה, אם אני מגדלת את בנותיי באותו סגנון, כיום.
אני חושבת שהבעיה החלה כשהחלו סתירות בגישה של הוריי ובעיקר של אימי כשהתחלתי להתבגר.
כשעוד לפני גיל בת מצווה, היא החלה לראות בגופי סימני התבגרות שאני בהתחלה עוד לא הייתי מודעת אליהם בכלל
ניצני שדיים ושערות ערווה, קימורי הגוף שהחלו להתעגל ולקבל צורה נשית ופחות ילדותית.
פתאום כבר לא התאים לאמא שלי שהסתובב בבית עם תחתונים או עם גופייה דקה ואני לא הבנתי למה...
לא הבנתי למה זה מפריע לה כשזה בבית ורק בני משפחה נמצאים כמו שהיה תמיד.
התחלתי לחוש עויינות מצידה בכל פעם שהייתי מחבקת את אבי
הייתי עוד ילדה אבל היא החלה להתייחס אליי כאל אישה שמאיימת עליה.
גם בענייני אוננות המסרים היו סותרים.
אני זוכרת שבגיל קטן יותר, כשעוד לא הבנתי מה אני עושה, הייתי נוגעת בעצמי או משתפשפת על קצה המיטה או שמיכה מגולגלת, פשוט כי זה היה נעים לי
וכשהיא הייתה מגלה את זה, היא הייתה מגיבה בכעס ומזהירה אותי לא לעשות זאת מחוץ לבית.
אני זוכרת שבימי חטיבת ביניים-תיכון, בימים שהייתי יוצאת לבית הספר עם שמלות קצרות, הייתי מתחרטת על כך ונשבעת שלא אעשה זאת יותר בגלל שריקות של נהגים שהיו עוברים לידי. במקום להרגיש מוחמאת הייתי מרגישה רע...
עד היום הפרדוקס הז עוד קיים אצלי... הרצון להרגיש נחשקת מול החשש שיש בזה משהו לא בסדר...
וכנראה שבגלל זה, גם היום, אני עדיין לא בטוחה אם "חרמנית" זו מחמאה או עקיצה.
