לצד לא מעט תגובות חיוביות ומעודדות על הכתיבה הכנה בבלוג
לא פעם גם קיבלתי משוב, מאנשים שמכירים אותי, שאני נקראת נואשת.
זה מבאס אותי.
ככל שתסביר יותר שאתה לא נואש, כך תשמע נואש.
ככל שתסביר יותר שאתה לא ממורמר, כך תשמע ממורמר.
זו אני,
יש לי חיים נהדרים ומלאים בהמון דברים שעליהם אני מודה יום-יום.
וזה הבלוג שלי,
שבו אני עוסקת רק בחלק אחד בחיי והוא הכמיהה לשליטה והובלה.
נכון, הכמיהה הזו עזה
וחוסר המימוש שלה לפעמים יכול לשרוף מבפנים עד כאב.
אבל חבל לי שהכמיהה הזו נקראת כנואשות.
אני קוראת פה ושם בלוגים של נשלטות אחרות כאן, כאלה שנמצאות בקשר של שליטה וכאלה שלא
מרוב הבלוגים עולה תסכול...
אם זה תסכול על הצורך הלא ממומש, אם זה תסכול על היחס של השולט ואם זה תסכול על קשרים שלא צלחו.
וזו גם שאלה...
האם אנחנו הנשלטות, נועדנו להיות מתוסכלות?
בכל אופן,
הבלוג שלי תמיד היה בלוג של התחבטויות ומחשבות
מקום שבו אני יכולה להקיא החוצה את מה שאני מרגישה.
זה לא בלוג של סיפורים ופנטזיות ומטרתו לא לשעשע את הקוראים.
זו אני
נשלטת.
עם רצון עז ולא ממומש,
להשלט
להתמסר
להיות מובלת
לתת את עצמי ומעצמי.
אולי, לפעמים, קצת מתוסכלת שאין לי לאן לתעל את כל זה.
נקראת נואשת או לא נקראת נואשת...
מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד בררנית ולא נופלת לרגלי כל אחד...
כנראה שעוד אמשיך להקיא פה את הצורך, הכמיהה והתסכול שלי
ואתם, תקראו את זה איך שתרצו ... אם תרצו.
