חדר המראות שלי

כן...

לפעמים נדמה לי שאני מפנטזת, מחכה ומקווה למשהו שלא קיים.

שבניתי לעצמי בראש איזה סיפור מהאגדות. משהו שמתאים רק לשם.

בעיקר קשה להסביר, מה בדיוק אני מדמיינת ולמה אני מצפה.

קשה להעביר למילים.

המילים מגמדות את המחשבות ואת הדמות ומערכת היחסים שאני מדמיינת.

מדמיינת לעצמי דמות דום סמכותי

רציני ומחושב (אבל אמיתי ולא הצגה או פוזה)

חכם (אבל לאו דווקא בקטע של ידע כללי/אקדמאי או שמדבר כל הזמן במשפטים שנונים רבי משמעות)

שארגיש קטנה לרגליו ואשתוקק לשמוע את דעתו ועצתו.

שאפחד ממנו אבל גם ארגיש בטוחה בידיו ובקשר שלנו.

שיעצב אותי וילמד אותי להיות כמו שהוא אוהב (ולא יצפה שאדע ואלמד לבד)

שתוך כדי לימוד, יעיר לי ויישר אותי עד שאעשה את הדברים לשביעות רצונו.

שתהיה אררכיה ברורה, טבעית ונעימה.

שיווצרו קודים

מה מותר? מה אסור? למה מצפה? פעולות קבועות.

איך לפנות אליו? מתי לפנות אליו? איך להתחיל שיחה? איך לסיים שיחה?

אם אני קצת שוכחת את עצמי ומרשה לעצמי יותר מידי מולו, שיעיר לי על כך ויישר (כבר אמרתי)

שאהיה גאה להיות שלו וארגיש שהוא גאה בהיותי שלו.

שישיג ויבנה במו ידיו (מעשיו) את ההתמסרות שלי אליו ולא יראה בה משהו מובן מאליו

שיקח אותי בכל פעם צעד אחד קדימה.

יציב לי אתגרים, ילווה אותי ויעזור לי להשיג אותם.

ילמד להכיר אותי וידע לזהות איפה אני מתפנקת ואיפה אני באמת לא יכולה.

יעשה משהו עם הצורך הזה שכבר בוער בי כל כך הרבה זמן... לעזאזאל.

וכן... זה מעסיק אותי לאחרונה,שוב

בעיקר  מעציב אותי לחשוב שכנראה אני חולמת על משהו שמתאים רק לספרים או סרטים

ושאין מישהו כזה.

לא בארץ.

לא פנוי.

לא בנמצא.

ושאם הוא היה מחפש אותי כמו שאני מחפשת אותו, אז כנראה שכבר היינו מוצאים. 

http://media-cache-ak0.pinimg.com/originals/02/54/6b/02546bc049d5ff439ba620c5aa91be6b.jpg