אני כאן הרבה לאחרונה.
יותר מידי.
זה משקף את האי שקט שמתחולל בי.
נכנסת לצאט אבל מתעלמת מפניות, קוראת פרופילים ובלוגים ואפילו גוללת את הפורומים שנים אחורה, בתקווה למצוא...אני אפילו לא יודעת מה..
לא מרגישה שפתוחה כרגע להכרות, גם אם פתאום יגיע Mr. Right כנראה שאפספס אותו.
מצד אחד זה בוער בי כל כך ובגלל זה אי השקט.
מצד שני, הרגשת העלבון וההרגשה שרומתי צרובה עוד כ"כ חזק שקשה לי לתת שוב אמון ואת עצמי.
שוב אין לי סבלנות לשיחות הכרות. כל מה שנאמר בהן, חולף על פני ומרגיש לי כ"כ עקר, סתמי ולא אמיתי.
אני מתחילה להאמין לאנשים שרוצים את טובתי ואומרים לי שאין כזה. כמו שאני מדמיינת.
הציפיות שלי גבוהות מידי. (גם מעצמי)
אנשים נכנסים לכאן כדי לחפש ריגוש אינסטנט.
משהו קליל ומהנה שלא דורש מאמץ.
אם יש דבר שאני לא, זה קלילה.
אני חסרת חוש הומור ולוקחת הכל ברצינות.
אני לוקחת את ההתמסרות ברצינות בעוד שבשבילהם זה משחק משעשע.
אז אין כזה.
כמו שאת מדמיינת.
דיי כבר! תשלימי עם זה ותפסיקי לכמוהה למשהו שאין.
תפסיקי לשגע את כל העולם ואת עצמך.
תצאי, תהני, תפלרטטי, תתגפפי, תזדייני וזהו.
אל תעשי סיפור מכל דבר.
לאנשים אין כח לרצינות התהומית שלך.
ואז אני מדברת עם איזה דינוזאור
"את מהאסכולה הישנה"
"את נמשכת לטקסיות וכללים כמו של פילוסופיית גור"
פתאום מישהו מבין על מה אני מדברת
לא רק מבין, גם מזדהה ולא אומר לי שאני סתם מפנטזת.
האם זה מעודד אותי?
לא....
