כל כך קיוויתי לכתוב שהיום אני מאושרת כי זה יום בלי הרוגים והלוויות
אבל כרגיל... אמא של מרפי זונה.
ובכל זאת, התחייבות זו התחייבות
וגם ביום כזה שכל כך קשה למצוא בו משהו חיובי
ותכלס, גם קשה לרצות למצוא משהו חיובי ביום כזה
אבל התחייבות זו התחייבות... ופרויקט זה פרוייקט
ובדיוק בשביל זה הוא נועד, כי סיבות להרגשה מחורבנת, תמיד יש בעולם הזה.
יש ימים שבקטנה ויש ימים שבערימות.
אז מהבוקר, אני חושבת ומחפשת
ואני יודעת שהבלוג שלי נמצא באתר של סוטים וכאילו מתבקש שאני אכתוב בו יותר על סטיות ועניינים מיניים מאשר כל הזמן על משפחה וילדים.
אבל מה לעשות, שבימים כאלה, זה דיי המקום היחיד לברוח אליו ולחפש בו אושר והתנחמות.
אז במהלך היום, תליתי תקוות, באיזו מסיבת בריכה לילדים שהיינו מוזמנים אליה.
קיוויתי ששם ימצא הרגע המאושר.
ואכן,
זאטוטים באזור השרון, שלא חווים הרבה אזעקות והמצב לא ממש משבש להם את החופש הגדול
רצים ומשתוללים על הדשא
מתגלגלים מצחוק
החיים שלהם יפים ונטולי דאגות.
ואושר... הוא כמו צחוק... יש בו משהו מדבק.
אז אני מסתכלת עליהם בחיוך.
נהנת לראות אותם ככה.
שואבת מהם אושר, במידה.
כמה שאפשרי פוליטיקלי קורקט להיות מאושרים ומרוצים ביום שכזה.
בין לבין, יש רגעים שמנסים להרוס..
אופנוע שעובר ברחוב בקול מרעיש וצורם, גורם לילדים לעצור ולהדרך ואיזו קטנטונת אחת ממש נכנסת לבכי היסטרי ומבוהל.
אותם ילדים, מאיזור השרון, שהחופש הגדול שלהם כביכול לא נפגע ונראה כאילו כל המלחמה הזו עוברת על ידם ולא משפיעה עליהם... כנראה שזה בכל זאת מחלחל איכשהו לאנשהו.
ואז מתחילה גם שיחה בין ההורים... עוד שיחה כמו ששומעים בכל מקום לאחרונה
ואני משתתפת בה בשביל הנימוס אבל מנסה לא לשקוע בה
מנסה אפילו לנפנף את כל מה שנאמר, לאיזה חדר אחורי בראש ולחזור להנות ולהתרגש מהילדים החמודים שעכשיו אוכלים פיצה, במעגל על הדשא ועושים פרצוף כשאומרים להם שסיימנו להיום וצריך להפרד וללכת הביתה.
לא קל... אבל לרגעים הצלחתי.
מקווה שבקרוב מאוד יהיה קל יותר...
לכולם.
ולי.
ושרגעי האושר הבאים עליי לטובה יהיו קשורים גם לדברים אחרים...
סקסיים יותר, אישיים יותר.
בינתיים נהנה ממה שיש.
