אני זוכרת שבתחילת הזוגיות שלנו, סלדתי מהמושג "קהילה".
לא אהבתי את ה"קהילה" חששתי מטוהר הכוונות של האנשים שנמצאים בה.
הייתי צעירה ופגיעה ופחדתי שהנשמות הטובות ב"קהילה" יחבלו בדבר הנפלא הזה שהתחלנו לבנות ביחד.
לפני שהוא הכיר אותי, הוא היה יוצא כל שבוע לדאנג'ן ביפו. היה מארגן פעם בחודש מאנצ' באיזור השרון
ואז הוא הכיר אותי... ואני לא רציתי את כל העירבוביה הזו.
לא היה לי נוח איתה.
אז לאט לאט חיזקנו את הקשר שלנו.
והתרחקנו מהקהילה.
והתחתנו.
והקמנו בית.
ונולדו לנו שתי ילדות מופלאות.
ואחרי הפסקה של כחמש שנים, התקרבנו שוב.
היום,
חמש שנים אחרי ההתקרבות המחודשת (שהתרחשה אחרי שהתבגרתי,ש"גדלנו"כזוג והפכנו ליחידה אחת חזקה שכבר שום דבר לא יכול לחבל בה)
אני יכולה להגיד שאנחנו מעורבבים היטב ושלא מעט מחברותיי ומחבריי הטובים ביותר הם מה"קהילה".
וחברים טובים זה חברים טובים לכל דבר- מפגשים עם המשפחות והילדים לפעמים, חברות שאני יודעת שאני יכולה לספר להן דברים ולהשען עליהן והן עליי.
אנשים שהם "כמונו", שנבחרו בפינצטה, שבאים לי בטוב, שדרכם הכרנו ואנחנו ממשיכים להכיר עוד ועוד אנשים כאלה ולאט לאט המעגל(ים) הולך ומתרחב ומשתבח.
ונוצר מצב שהמכנה המשותף הבדס"מי הוא רק בונוס.
פה ושם, כמו בכל מעגל חברתי, יש גם אכזבות מאנשים.
אבל זה שולי.
אולי אם הייתי אותה ילדה בת 24 שהייתי בתחילת הזוגיות שלנו, הייתי מתקפדת, משליכה את זה על כל שאר האנשים וסוגרת את הדלתות בפני כולם.
אבל אני כבר לא היא.
למדתי דבר או שניים בחיים.
למדתי שיש כל מיני סוגים של אנשים.
כל אחד רואה את העולם דרך משקפיים אחרות.
לא כולם חושבים ומתנהלים באותה צורה בה אני חושבת ומתנהלת.
לא כולם גם הספיקו לעבור את הדברים שאני עברתי ולהגיע למסקנות ולתובנות שאני הגעתי אליהן.
ובלי קשר לתקופת הימים הנוראים, אני נוטה ומנסה להתייחס בסלחנות לחולשות ומעשים של אנשים.
ברור לי שלכל אחד יש את החבילה שלו שגורמת לו להתנהג כפי שהוא מתנהג ואני משתדלת לא לשפוט/לכעוס/להפגע.
להגיד לעצמי שזה שלהם ולא שלי.
זה קל?
לא, זה לא קל.
אני לא מושלמת.
גם לי, כמו לכל אחד, יש זוג שדונים משני צידי הראש והם מנסים להשפיע עליי ולמשוך אותי כל אחד לכיוונו.
האדום עם הקרניים והזנב מנסה לחמם אותי ולהוציא ממני משפטים מלאים רעל לגבי הסיבה הראשונית לכתיבת פוסט זה.
ויפה הנפש בשמלה הלבנה והחישוק הזוהר מעל הראש, מדבר אליי בקול חלש ומלטף ומבקש ממני לא להקשיב לאדום.
הוא אומר לי שלא יצא מזה שום דבר טוב, שזה מיותר.
מצד אחד, היפה נפש, סתם עולה על העצבים. עם הקול הזה שלו.
מצד שני, האדום גם לא ממש רוצה בטובתי.
אני אמשיך לגלגל את זה עוד קצת בראש שלי
ואכתוב את זה בפוסט המשך...
אולי עוד היום
To be continued
נ.ב.
עכשיו הכי מצחיק ומסקרן זה אלה שחושבים שאולי זה עליהם :)
רוב הסיכויים שזה לא עלייך, אבל תנסי/ה לחשוב למה אתה עשוי לחשוב שזה יכול להיות עלייך.
