סבתא שלי, כבר מזמן לא מה שהייתה פעם.
קשה לה לקבל את זה.
שהיא כבר חלשה ולא יציבה וצריכה להעזר במקל הליכה או הליכון.
שהיא לא יכולה לעשות דברים שעשתה פעם.
שמדברים איתה על לקבל עזרה.
אני אף פעם לא יודעת אם כששואלים אותה מה שלומה והיא נאנחת ואומרת ״יום אחד יהיה בסדר״ ״אני מחכה שכבר לא יכאבו לי הרגליים ואני אוכל ללכת כמו פעם״ , אם היא באמת מאמינה בזה....
היא לא מצליחה להסתכל על חצי הכוס המלאה. על היש ולא רק על האין.
על זה שיש אנשים שסובלים יותר. שיש צרות גדולות יותר. שבסה״כ הזיקנה שלה נוחה. יש כסף. היא גרה בדיור מוגן מהיפים והמפנקים בארץ.
זה לא מנחם אותה וזה מעצבן אותה כשמנסים לשים לה את הדברים בפרופורציות.
לאחרונה,
גם מבחינה קוגניטיבית היא מתחילה לאבד את זה.
היא עדיין זוכרת ומזהה אותנו.
אבל הזמנים מתחילים להתבלבל לה.
אני קובעת איתה שאבוא אליה ב9:00 בבוקר והיא מתקשרת אליי ב3:00 בלילה (עושה לי התקף לב) ושואלת מתי אני אבוא.
הולכת ב22:00 בלילה לבריכה של הדיור המוגן (שסגורה) וחושבת שזה אמצע היום... למרות שבחוץ חושך ואין אף אחד.
בקיצור... עצוב.
במיוחד שמניסיון העבר עם סבא, ידוע עד לאן עוד יש להתדרדר...
וגם...
קשה לי שלא לחשוב על עצמי.
בגילי, סבתא שלי הייתה שדה.
ניצולת שואה, ללא הורים או עזרה. היא וסבא שלי, ניצול שואה גם הוא, הקימו וגידלו לבד וללא כל עזרה
משפחה לתפארת של ארבעה ילדים.
ולא סתם היא מפנטזת על הימים שבהם הרגליים שלה תפקדו. היא הייתה הולכת ברגל את כל ירושלים והייתה נמרצת ופעלתנית.
ואני...
כבר עכשיו... כל כך חסרת אנרגיות.
וכבר בגילי, הזכרון לטווח קצר שלי, זוועתי!
אני נועלת את האוטו ושניה אחרי זה חוזרת לבדוק אם אכן נעלתי.
אני הולכת להדליק בוילר ועשר דקות אחרי זה, לא בטוחה אם אכן הדלקתי אותו.
אני שואלת בתחילת שיחה עם נציגת שירות, מה שמה ובסופה כבר לא זוכרת את השם כדי להודות לה באופן אישי.
אני גולשת באינטרנט ופתאום נזכרת במשהו שצריכה לבדוק, פותחת חלון נוסף ושוכחת מה זה היה...
אם ככה אני בגיל 35, מה יהיה איתי בגיל80?
:(
