האיש שהכי מכיר אותי בעולם, אמר לי ״ כשמישהו מת, זה מערער לך את כל המרקם הקיומי״
והוא כמובן צודק, כי הוא הכי מכיר אותי....
וגם אני כבר מכירה ומודעת לעצמי ולמקומות שעלולה להגיע אליהם, אז מנסה בכל הכוח לא לצלול ולהשאב לשם.
עשרות פעמים ביום, מגיעים גלים של מחשבות ולאחר רגעים ממש בודדים, אני מנסה ולרוב מצליחה, להתנער מהם ולחשוב על משהו אחר או ממש להתעסק במשהו אחר.
אני לא שוקעת.
עם הילדות, במפגשים עם חברים ובבילויים הקטנים שלנו, מצליחה לחייך וגם להנות.
אבל גלי המחשבות לא מפסיקים לשטוף אותי ואני מחכה כבר שייעלמו.
המחשבות על הילד שנשאתי בריחמי במשך 18 שבועות לא קלים ועל היום הארור והדרך המזעזעת בו נפרדתי ממנו... או הוא ממני.
מחשבות על דוד שלי, הבן אדם הכי חי שהכרתי שלמרות שראיתי את שמו לפני כמה ימים, חקוק על אבן, צריכה להסביר לעצמי שוב ושוב שהוא איננו.
תמונת גופתו הגבוהה והחסונה בבית הלוויות, עטופה בבד ומסביבה עשרות אנשים המומים עומדים ומסתכלים, חוזרת אליי שוב ושוב וגם המחשבה שלי שזה בלתי נמנע שיום יבוא ואלה יהיו חס וחלילה הוריי או בני משפחה אחרים וגם... אני.
יום אחד גם גופתי תהיה כך מוטלת ללא חיים וילוו אותי... *מנערת את הראש ואיתו את המחשבה המזעזעת
מחשבות עליו, על ילדיו , על אשתו, על המשפחה המתפוררת... הולכת ומתרחקת
פעם היינו שבט גדול והיום כל אחד עם חייו, מקים את השבט שלו.
נפגשים בשמחות, שהולכות ומתמעטות ובאבל.
זה קצת עצוב לי. אבל ככה זה.
מחשבות על סבתא שלי... שכבר לא היא... הולכת ודועכת
מזהה אותי כשאני באה אליה אבל לא זוכרת שהייתי אצלה, אחרי שאני הולכת.
אני יודעת...
הכל עדיין טרי. הזמן עושה את שלו.
אנשים עברו טראומות ואסונות גדולים יותר והצליחו להעמד חזרה על הרגליים, לחיות את החיים ולהנות מהם ואף יצרו חיים חדשים.
זה כוח החיים.
גם אצלי בראש המחשבות מטלטלות בין ההרגשה שהכל הבל הבלים לבין הרצון החזק שלא עובר, ליצור עוד חיים.
החיים חזקים מהכל... לא נתפס לפעמים, עד כמה.
