בגדול...
נראה לי שאני בן אדם דיי סבבה.
ברוב חוגי החברים שאני מסתובבת בהם, אני נחשבת נחמדה, נדיבה ומגישת עזרה ככל שניתן ולפעמים מעבר.
אני אוהבת לפרגן, לקשר בין אנשים.
פתחתי, לא פעם, את ביתי לאירוח מי שהיה זקוק לכך.
זה עושה לי טוב.
לתת.
לעשות טוב.
מאמינה מאוד בלחייך ושהעולם יחייך בחזרה.
לעשות טוב ויהיה טוב.
אבל
לפעמים... מסתבר...
שיש אנשים, שבלי יותר מידי מאמץ או כוונה, מוציאים ממני רוע.
עוקצנות.
מרירות.
ביצ׳יות.
כשאני נתקלת בהם, אני כמו שור שרואה בד אדום.
וקשה לי מאוד להתאפק. להתעלם. אני ממש במלחמה עם עצמי.
מנסה לרסן את עצמי.
אומרת לעצמי שזו לא אני.
שזה לא מתאים לי.
שטוב לא יצא מזה.
שכמו שעשיית טוב מביאה טוב
התעסקות ברע, גוררת רע.
ואני מוצאת את עצמי, עוד יותר שונאת אותם, על זה שהם מפעילים אצלי את הרגש הזה וההרגשה הזו.
לא בא לי להיות ביצ׳
אני לא אוהבת את עצמי ככה
אבל הם ממש מאלצים אותי.
אני מנסה להמנע מהם ומהתקלות איתם, אבל זה לא תמיד אפשרי במאה אחוז ויש כאלה שגם מתעקשים בכל פעם לצוץ ולהדחק בדרך כזו או אחרת.
אגב, הפוסט נכתב בלשון זכר
אבל הכוונה היא לגמרי לנקבות.
