הייתה כבר תקופה שהרגשתי, שהגעתי לנקודה שאבדה לי היכולת להתרגש.
שהכל כבר מוכר וצפוי.
שבכל ניסיון להכרות, אני כבר ידעתי מראש, מה השאלה הבאה שעומדים לשאול אותי וכבר לא הייתה לי סבלנות לדקלם את התשובות.... שלא לדבר על קיום ההוראות שגם הן ידועות מראש...אז נמנעתי.
צריך שניים לטנגו
והיו רקדנים נחמדים ואולי מוצלחים, שהושיטו יד להזמנה לריקוד
אבל זו אני שזזתי בחוסר חשק ולא ממש הועלתי להצלחת וזרימת הריקוד.
לאחרונה אני מופתעת
מעצמי.
אחרי כל השנים וכל מה שחשבתי שאני יודעת
על שליטה
על שולטים
על עצמי
משהו פתאום השתנה אצלי
אני יותר פתוחה
יותר מקבלת
יותר נוחה להובלה
פחות שיפוטית
רוצה לכתוב - פחות מצפה ... אבל זה יכול להשתמע כאילו אני מתפשרת...
אני ממש לא מתפשרת.
כשאני מסתכלת על עצמי מהצד, מרתקת אותי ההכלה שלי אותו על חוסר המושלמות וההתאמה המלאה.
אני נפעמת מכך, שאני נהנת ממה שיש
ואפילו לא מתאמצת לא לכעוס או להעלב או להתאכזב, ממה שאין.
מדהים אותי שאין מאמץ ואילוץ.
רק זרימה.
מרגש אותי להחשף לאט לאט לקליפות שהוא בוחר להשיל בקצב שלו ולא להבהל או להתאכזב ממה שנחשף.
לקבל.
להכיל.
לאהוב.
את מה שנחשף.
ולא למהר או ללחוץ להשיל את הקליפות שעדיין לא הוסרו.
מרגש אותי, שאני מצליחה להעז לחשוף גם.
את החשקים שלי.
הצרכים שלי.
אלה שהנטיה הטבעית שלי, להתבייש ולהצניע אותם.
מרגש אותי שאני מרגישה יציבות.
אני לא יודעת כמה זמן הוא יהיה כאן.
אבל היציבות היא שלי.
מרגש אותי שכל אלה מרגשים אותי.
מרגש אותי שאני בכל זאת מצליחה להתרגש.
