מעולם לא עברתי תהליך קואצ׳ינג
אבל את רוב ססמאות האימון אני מכירה בעל פה.
מי לא נתקל ב״זה לא שלך, זה שלה/שלו״
וב״להעלב/להפגע זו בחירה״
?
תכלס, בלי להיות קואצ׳רית, מצאתי את עצמי אומרת את המשפטים האלה בעצמי, לחברות בכל מיני סיטואציות.
אבל להגיד לאחרים, זה קל ולא חוכמה, נכון?
החוכמה היא כשאנחנו נמצאים בעצמנו בסיטואציה.
החוכמה היא להגיד גם לעצמנו את אותם משפטים ולא רק לאחרים.
להגיד וגם ... ליישם.
וואלה... הנה אני, באמת ובתמים, בוחרת לא להעלב אבל מרגישה שממש צריכה לעבוד על זה.
זה לא לבחור לא להעלב ובזה נגמר הסיפור ושאפשר מיד להמשיך הלאה כאילו דבר לא קרה.
אצלי לפחות, זה לא עובד ככה.
זה להלחם בברירת המחדל הזאת במוח שמתעקשת (כי היא ברירת מחדל) ולהגיד לעצמי ולה;
לא! אני לא נעלבת.
וברירת המחדל ממשיכה לנקר.
ואני חוזרת ואומרת לי ולה;
לא! אני בוחרת לא להפגע.
ומבחינה של חשיבה הגיונית אני מצליחה.
אני בודקת בכנות עם עצמי ואני לא פגועה. אבל המחשבה שממשיכה לנקר...
זה ממש שריר שצריך לאמן אותו בתקווה שבפעמים הבאות היא תציק פחות או בכלל לא.
