לפעמים זה מדהים אותי איך שאנשים משתנים. בעצם.... עזבו אנשים. אני, מדהים אותי איך שאני משתנה.
כשרק התחלתי להתנסות בכל עניין הבדס"מ טענתי שאותי מעניין רק המנטאלי - מכות? השתגעתם? אני אדם עדין אני. עם הזמן המנטאלי נזנח והתחלתי לחבוט ולהחבט בכל רגע נתון - כאב! זה הדבר האמיתי. ואז הגיע ה-24/7, שהתיש אותי. המזדמנים, ששכחתי כל הזמן מי מהם זה מי. ואז נהייתה זוגיות, בדס"מית, וינילית, מתחלפת, קינקית, מארז שלם שלם בתוך אדם אחד - כמה נפלא.
ואז אני הגעתי.
דברים התחילו לזוז בתוכי, הרגשתי כאילו אני מוותרת לעצמי על מי שאני, חוויות שרציתי לא חוויתי, פנטזיות שלא מימשתי, רצונות שלא ביטאתי. היה לי לא טוב. נקודת האור היחידה שלי הייתה ההבנה שאני אוחזת בבן זוג שיתמוך בי ויכיל אותי לא משנה מה יקרה.
השינויים התחילו: החלפתי עבודה (אני מעריצה את הבוס הנוכחי שלי), שינוי בריאותי (מי שלא ראה אותי קוראת על אופני כושר לא צחק ככה מימיו), ביקשתי בקשה חשובה מבן זוגי שנענתה בחיוב (תודה, אני אוהבת אותך), הצעתי הצעה חשובה לבן זוגי שנענתה גם היא בחיוב (אני אוהבת אותך אפילו יותר) ושיפרתי את חיי. אני מרוצה, באמת. טוב לי.
ועכשיו... הרצונות. הם מפעפעים. מתלהטים. אני רוצה כל מה שלא עשיתי. אני רוצה 24/7 עם מזדמנים, להרביץ למנטאלים ולהשפיל את המזוכיסטים. הלמעלה שלי, שכבר יותר משנה לא שוקט זולג ממני לכל כיוון. כל בחורה נראית לי כמו כלבלבה פוטנציאלית, כל בחור כמו מאפרה אישית. אני רוצה לחזור הבייתה ושיחכו לי על הברכיים, שינשקו את רגלי לשלום ואת ישבני ללהתראות. רוצה שיענו ב"כן גבירתי", "השתגעת גבירתי?". שיבכו מכאב כשאני מגחכת בהנאה ויאדימו מבושה כשאמכור אותם למרבה במחיר (או בעצם למפחית במחיר). רוצה מסיכה של כלב ופלאג עם זנב ושישבו במרפסת עם עצם בפה. שיעמדו בפינת החדר, ערומים פרט לאטמים וכיסוי עיניים וימתינו שאזדקק להם. רוצה שיבקשו לגמור, שיבקשו להזדיין, שיבקשו לשתות. שישתו מקערה. רוצה לבנות להם תפריט ושיענשו אם יסטו ממנו. רוצה הדום, כורסא, עציץ, בטח יש איפשהו פלאג שבקצהו יש פרח. רוצה להכאיב, להכחיל, להשחיר, שיצעקו מבעד לגאג, שיריירו. רוצה שיחנקו אותי עד אובדן הכרה ואז ינשקו את רגלי בעדינות עד שאחזור לעצמי. שיזכרו שאני תמיד למעלה, גם כשאני כואבת, שהכל יעשה על מנת לרצות אותי. רוצה לקשור יד אחת מאחורי הגב, את הרגליים אחת לשנייה, לשים גאג ואז לבקש שיכאיבו לי. רוצה להכאיב להם חזק יותר כי "מה פתאום אתה מכאיב לי?". שיגידו תודה שאני יורקת, שיתחננו שאשתין. שישתינו כמו ההוא מהמרפסת, עם העצם, רגל אחת באויר. שיעמדו מחוץ לרכב ויפתחו לי את הדלת כשאני נכנסת ויוצאת, שימתינו ככה בגשם. שיתרגשו כשאחבק אותם למרות שהם נרטבו כל כך בגשם. אני רוצה אותם זרים, רוצה את זה עם בן הזוג שלי. זה שלי. מגיע לי.
