half-way contempt

כל לילה, משבת שעברה, התעוררתי מסיוטים (כן, ברבים). ביום רביעי נתפס לי הגב ואתמול התחילה לי מיגרנה.  

אני לא אתפלא אם מחר/מחרתיים ינשור לי איבר. 

אני אכה בו עם מקל ההליכה שלי. 

מה פתאום? החתולפלצת החליטה לבשל לי סוף כל סוף, להודות לי על 16 שנים. 

אחד הדברים שאני עושה כדי לעזור לעצמי לחזור... וול... לעצמי זה להזכיר לי למה התחלתי עם העסק* והאקטיביזם. בערך שלוש שנים שלא נגעתי בזה ולנסות לחזור מעיר מחדש את כל הקולות המקטינים שבי, את הביקורת. 

אני מזכירה לעצמי בעיקר בעזרת קריאה וצפייה בתכנים רלוונטים (אחר כך אעבור לקריאה וצפייה בתכנים שלי). לפני המון שנים ראיתי את Circus of Books והתמלאתי השראה ואופטימיות, הבוקר צפיתי בו שוב והתמלאתי עצב. בצפייה הקודמת הרגשתי כאילו האפשרויות לשיפור המצב מרובות, כאילו מפה אנחנו עולות. והנה, שנים אחר כך, והלכנו אחורה. תיכף שוב יהיה חושך על פני תהום**

*זה חלק ממה שחסר לי בעצמי, יש עוד תחומים. כתיבה (ומי שאני) פה זה אחד מהם. 

** כבר חשוך מאוד מאוד מאוד, אבל לצערי יש תהום עמוקה לפנינו. 

בערך, אני לא חובבת קטורת. מעדיפה בת אורן. 

פרופילים אני זוכרת ויזואלית. אני זוכרת את התמונה הקטנה שבצד ואת המבנה שהכינוי כתוב בו. זה הזיהוי הראשון, אחר כך גם אקרא את הכינוי. 

וממש בגלל זה ממש התבלבלתי היום. כי ראיתי פרופיל עם התמונה של הצעצוע שלי והשם שלי כתוב לו בסוגריים. קצת התרגזתי. איזה חצוף זה להתחזות אליו. ואז נזכרתי שהוריתי לו להחליף כינוי. 

כן, לא תמיד אני מבריקה. 

אני שוכחת ללכת לעבודה שלי בסופר פארם כי הלכתי לעבודה שלי בחנות לצרכי אמנות שמתחלפת לטמבוריה במהלך החלום. פתאום אני מוצאת את עצמי באוניברסיטה כי ה"תכניסו פה מכרסם גדול מסוג שנמצא בגני חיות" שלי הולך לאיבוד. אני מוצאת אותו, מתחילה לחזור לחנות ומחכה על כביש ראשי לאוטובוס. בזמן שאני מחכה אני נזכרת שלא אמרתי לאף אחד שאני יוצאת והחנות פתוחה ואני לא שם ולא מפסיקים להתקשר אלי מסופר פארם. כל פעם מישהי ניגשת לדבר איתי ולשאול משהו ובדיוק עובר האוטובוס ואני מפספסת אותו. יש לי בחילה, אני במצוקה ומתחיל לי התקף חרדה באמצע הרחוב. 

אני מתעוררת, השעה 05:37, ציפורניים חודרות לעור כרית כף היד, עיניים יבשות ואדומות מבכי ואני מתחילה התקף חרדה. הפעם הגראונדיג עבד. 

לוקח לי יותר מידי זמן להבין איזה יום היום, מה יש לי לעשות ולחזור לישון בלי שיהיה סיוט נוסף זאת לא אפשרות סבירה. אז אני קמה להכין קפה עם אצבע קינדר. ועכשיו אני עצבנית ולא רגועה, מוח מטומטם. 

יש טרנד כזה בפייסבוק, 

ונראה לי נכון להביא את זה לפה.

באסה שזה צריך להיות ככה,

לא נמאס להגן על תוקפים?

וכן, יודעת שזה עלול לסכן,

יודעת שחלק יחשבו שזה אידיוטי, 

לא ממש אכפת לי. 

נראה לי נכון לשים את זה גם פה,

רוצה להגיד - הבושה עוברת צד. 

השנ"צ היום היה מחורבן, מלא סיוטים שלא הצלחתי להתעורר מהם וכשכבר כן התעוררתי הייתי הפוכה לחלוטין. את הקפה הכנתי 3 פעמים עד שזה באמת היה קפה וכשהכנתי לאכול הרגשתי תחושת מלאות כזאת של עצבים, אז לא אכלתי (למרות שהייתי רעבה). כשחיפשתי מה ללבוש, אחרי המקלחת, קרה לי משהו שהמון זמן לא היה לי, לא הצלחתי למצוא מה ללבוש וכל מה שניסיתי גרם לי להרגיש שאני נראית לא טוב, שזה לא מחמיא ובכלליות, תסכל אותי.  

בסוף התלבשתי, התאפרתי והצעצוע אסף אותי למסיבה. ושם מעכתי, נשכתי, הכיתי, משכתי והרגשתי כאילו הוא עלה רמה. מצעצוע סטנדרטי הוא השתדרג לפידג'ט טוי. ועכשיו אני רגועה, שלווה, במראה שבלובי נראיתי לעצמי בסדר ואכלתי קצת לפני שנכנסתי למיטה. 

*  פידג'ט טוי - צעצוע המיועד להעסיק את הידיים, לסייע בריכוז ולהפחית מתחים. 

קיין יש, נראה לי שאקח ממנה השראה גם לשנ"צ.