אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב
הצטרפ/י לכלוב תוך דקות - ובחינם
הרשמה התחברות

half-way contempt

לפני 54 דקות. שלישי, 19 במרץ 2019, בשעה 15:42

אם עכשיו בא לי המבורגר בקוראסון, עם הולנדייז, פרמז׳ן ובצד צ׳יפס עם כוסברה ושום וכוס מיץ תפוזים סימן שאתמול....

תמשיכו.

 

אה, גם ראמן, טוסט וקרפ עם נוטלה.

עכשיו תמשיכו.

לפני יום. שני, 18 במרץ 2019, בשעה 09:32

מי שקצת שוחח/ה איתי יודעים שאני אוהבת את ה"מרצון", זה מגיע בדרך כלל ברצף של בחינה עצמית, בחירה מודעת ואז המרצון.
אני שמה את הצרכים שלי על השולחן, חושפת את הרצונות ומגלה חלק מהתוכניות, אני רוצה שידעו מי עומדת מולם, מה אני צריכה. ואז מגיע ה"מרצון", לא, אני לא צריכה שירצו את האקט הספציפי (לרוב לא רוצים בו), אני רוצה שיתנו לי כי הם רוצים לתת לי וכי להם זה עונה על הצורך.

אבל לפעמים אני רוצה לקחת. אני רוצה להכניס את כף היד שלי עמוק עמוק, ללחוץ על הנקודה שאני יודעת (ואני כמעט תמיד יודעת) תערער את שיקול הדעת ולקחת. בלי להציף קשיים, אפילו כאלה שהם לא חשבו עליהם, בלי להכיל פחדים עמוקים, בלי לקחת אחריות על החלטות של אחרים.
לקחת את מה שאני רוצה, את מה שיוכלו לתת לי, את חתיכת הפאזל הראשונה שנתנו לי מרצון ולעשות שמות בשאר החתיכות, בידיעה שבסוף יצא מה שנכון לי. 
אז אני רוצה. אז?

 

 

(לפעמים הרצון הזה צץ במקביל בסיטואציות שונות. לפעמים אני מתגעגעת לאנונימיות.)

לפני יומיים. ראשון, 17 במרץ 2019, בשעה 11:15

זה לא זכרון, אלא סיפור, כזה ששנים אחר כך הופך להיות בדיחה משפחתית.
אני בת פחות מיום, אולי כמה שעות. לא מזמן אמא שלי הצליחה לפספס שיש לה צירים, למרות שהיא נמצאת בבית חולים ללידה וכמעט ילדה אותי מחוץ לחדר יולדות. הכל בסדר, אל דאגה, בסוף היתה מיטה, היו רופא ואחיות ונולדתי בלידה קלה להפליא.
ואז לקחו אותי ל.... לאן שזה לא יהיה שלקחו אותי, זה לא שאני זוכרת. כשהחזירו אותי להנקה הראשונה אמא שלי אחזה בי בחיבה, ליטפה, מלמלה מילות אהבה (נראה לי, כן? תנו לי להרגיש בסרט הוליוודי) ושניה קצרה לפני שהיא חיברה את הגייגר הרעבה אל מקור המזון שלה לחודשים הקרובים היא צעקה "גוועלד", טוב, היא לא, אבל היא כן הבחינה שזאת לא אני אלא תינוקת זרה. 
הוזעקו האחיות שרצו במהירות אל חדר התינוקות וגילו ש... אופס, התחלפו הילדות. אמא שלי קיבלה את התינוקת של ההיא מהחדר ליד ואילו ההיא מהחדר ליד קיבלה את התינוקת של אמא שלי.
יום למחרת אמא שלי פגשה באותה השכנה מהחדר ליד וגילתה שאת הארוחה הראשונה שלי ינקתי בחדווה רבה (אולי החדווה הזאת היתה רמז לבאות) מאשה ערביה. הן שוחחו, החמיאו כל אחת לתינוקת של השנייה והלכו לדרכן.
מאז רצו שתי בדיחות במשפחה:
א. החיבה שלי לבגדים נוצצים, מבריקים, מלמלות וכאלה זה מהחלב (כן, סטיגמטי, אצלינו כל הומור מקובל).
ב. כשנמאסתי על ההורים, זה קורה עוד היום, היו מאיימים עלי שיחזירו אותי לאמא המינקת שלי.

 

שנים אחר כך, כשהיה לי חבר בדואי, ניסיתי לשכנע אותו לספר להורים שלו את הסיפור שלי בטענה שככה אולי הם יקבלו אותי למשפחה. לא עבד לנו.

 

(דברים ששועטים בי ואני עוד לא כותבת עליהם:
* יש גבול לתחושת חופש? או שתמיד נרצה עוד?
* לפעמים אני שוקת, מהפתגם ההוא עם הסוס והשוקת, אבל אני גם ההוא שמביא את הסוס.
* יצא לכם פעם לפחד מלאבד משהו שאתם לא בטוחים אם הוא נכון לכם?)

לפני יומיים. ראשון, 17 במרץ 2019, בשעה 00:22

לפעמים אני ממש רוצה להגיד למישהו: "נו, תקשיב לי, אני צודקת. אני יודעת מה טוב ונכון, אין צורך שתחשוב עצמאית".

אז אני פותחת את הפה, עושה הגהה זריזה אחרונה בראש שלי ונזכרת שכדי שאני ארגיש נוח בפטרונות שלי הוא זה שצריך להגיד לי, לפני הכל: "קחי, תחליטי בשבילי, אני חושב שאת יודעת מה נכון".

לפני 4 ימים. שישי, 15 במרץ 2019, בשעה 14:38

הראש שלך שצמוד לרצפה, מתחת לכף הרגל שלי, זה בשבילך. כדי שתרגיש את המקום שלך.

הדמעות שלך, שמגיעות אחרי כל מגע קצר עם השוקר, הן בשבילי. כדי שארגיש את המקום שלך.

לפני 4 ימים. שישי, 15 במרץ 2019, בשעה 09:39

אני חושבת שבגיל הזה גיליתי את נפלאות ההאפיהאוור, ואת העובדה שאני אולי גרה ברמת גן, אבל במרחק של 15 ש"ח מונית אני מגיעה למציאות נפלאה בה אני יכולה לשבת על הבר עם ספר, לקנות שני משקאות במחיר של אחד ולחזור הביתה שיכורה, מאושרת ולפני תשע בערב.
אני חשבתי שמצאתי את גן עדן, הכבד שלי בטח יטען אחרת.
ספר, גינס וצ'יסרים של ערק, זה מה שעשיתי אחרי העבודה, לפחות שלוש פעמים בשבוע. ואני יודעת לשתות. היה מדובר על בערך שישה חצאים ושישה צ'ייסרים, תלוי בברמן/ית.
עם הזמן גיליתי בירות חדשות ושתיתי שני חצאים של משהו אחר וחזרתי לגינס האהובה עלי ולערק ולספר. לא תמיד ידעתי מה אני קוראת, כשהזמן עבר. 
ואז מרדסו. כן. כי היה חסר לי אלכוהול בדם. אני חושבת שאם אשתה היום חצי מרדסו ימצאו אותי מעולפת באיזו חצר, אבל אז... צעירה פוחזת שכמותי.
התחלתי עם גינס, כי גינס זה מים והייתי צמאה ואז מרדסו, בשלישים, כי אני לא מפגרת.
מה שהתברר כשקר. אני כן מפגרת.
זה רק שליש, זה פחות, ולא היה צ'ייסר עם כל כוס, רק כל כוס שנייה, ואכלתי, ואני יודעת לשתות, ומרדסו זאת בירת אנסים איךייתכןשזהמשכריותרמספירטים?, וחמישה שלישים של מרדסו, חצי גינס ושלושה צ'ייסרים.
ואני שיכורה,  אני לא יודעת עם מי אני מדברת ואם בכלל אני מדברת ומה אני אומרת. והספר כבר לא נפתח, כי שכחתי איך מדפדפים. אני שולחת להוא הודעה "באה" והוא עונה "אל". אני שולחת לו: "אני רוצה. אני באה" והוא עונה: "כמה שתית?". אני עונה ב: "מספיק בשביל לבוא למרות שאמרת לא" והוא עונה: "סעי הביתה, אני אצל ההורים, לא נראה לי שכדאי שככה הם יכירו אותך בפעם הראשונה".
בצורה מפתיעה ולא טיפוסית אני נוסעת הביתה ולא אורבת לו על המדרגות. אני מגיעה הביתה, עולה במדרגות כי אני לא מצליחה לתפעל את המעלית, דופקת בדלת כי אני לא מצליחה לתפעל את המפתח, זורקת "אני שיכורה" או מלמול אחר אל עבר השותף שלי בעודי צועדת בנחישות מתנדנדת אל עבר החדר, מתיישבת על המיטה ומורידה נעליים.
ואין נעליים. באמת. הן לא על הרגליים שלי.
אני עוצרת לחשוב, עם כמה שאני בכלל מסוגלת לחשוב ולא מבינה מה קורה. אני מתקשרת לבר ושואלת אם ככה במקרה, יש שם זוג נעליים שנישכחו. הברמנית פורצת בצחוק ואומרת "עד עכשיו דיברנו עליך כזאת שקוראת ספר, מעכשיו את תהיי זאת ששוכחת את הנעליים שלה". אני אומרת יפה תודה, אומרת שמרדסו זה מהשטן ושמחר אחזור לקחת את הנעליים ולשתות עוד מהשטן הזה.
חשוב שתדעו:
* הנעליים היו מגפיים עד הברך של ד"ר מרטינס, עד היום אני לא יודעת איך תפעלתי את השרוכים.
* את השיחה עם ההוא לא זכרתי, למחרת הוא בדק לשלומי וכשהופתעתי לגלות שהוא ידע שיצאתי הוא שלח אותי לראות את ההודעות.
* גם את זה שאמרתי למישהו אחר שאני מגיעה, שהוא חיכה וששלוש שעות אחר כך שלחתי לו: "לא באתי בסוף" גיליתי למחרת. מזל שההודעה הראשונה שלי אליו היתה: "אני באה כי אני שיכורה וההוא עסוק", אז הוא פחות הופתע.

 

נראה לי שאני צריכה לשתות שוב מרדסו, שש שנים שלא שתיתי.

לפני 4 ימים. חמישי, 14 במרץ 2019, בשעה 23:51

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני 5 ימים. חמישי, 14 במרץ 2019, בשעה 07:24

להתקלח בידיעה שנעלתי את עצמי במקלחת כי בחוץ יש חיפושית ענק (שכמובן שלא יכולה לעבור מתחת לדלת, תשקרו לי), או לפתוח את הדלת ולגלות שתפלצפושית נעלמה ורק אלוהים (ואולי החתולה, שמעתי קרבות כשהייתי מתחת למים) יודעים איפה היא.

 

יש שתי בעיות:

א. החתולה ישנה. 

ב. אני לא מאמינה באלוהים.

 

 

לפני 5 ימים. רביעי, 13 במרץ 2019, בשעה 20:25

האמת שקשה לי, אני פשוט לא מצליחה לזכור משהו שנראה לי ראוי לכתיבה, או פשוט משהו לכתוב עליו.
עולה לי התמונה שלי, מגיל חמש, ילדה שמנמנה עד שמנה, שיער בלונדיני מתולתל (נשבעת לכם, נו, זה היה השיער שלי פעם).
נזכרתי בזה שכססתי ציפורניים. קיבלתי בובה שהולכת ומדברת אחרי חצי שנה שלא כססתי, אחי הגדול שבר לי אותה באחד הריבים שלנו.
נזכרתי בעץ משמש שהיה לנו בגינה וכמה רציתי להיות מספיק גבוהה בשביל לקטוף, זה אף פעם לא קרה.
נזכרתי באבא שלי, חוזר ממילואים עם משאית ועושה לי סיבוב בשכונה. הרגשתי כל כך מיוחדת.
נזכרתי בסיוט שהתחיל אז ולא הפסיק לחזור עד היום. בחלום הלכתי לאיבוד ליד העבודה של אמא שלי וממש בכיתי. כשמצאתי אותה היא לבשה שמלה חומה עם נקודות וכעסה עלי על זה שהלכתי לאיבוד. הסיוט מתחיל בכעס שלה, עם האיבוד תמיד הצלחתי להתמודד. במציאות היא אף פעם לא כעסה עלי כשהלכתי לאיבוד.
נזכרתי בלאקי החתול הג'ינג'י שהילדה של השכנים ישבה עליו, אז הוא נשך וסרט אותה. השכנים התלוננו והרדימו לנו את החתול. בכיתי שבועות. ואז נזכרתי שבכלל קראו לו שמיל, לאקי הגיע אחר כך.
נזכרתי שאהבתי לקרוא, לצייר, שמלות עם פאייטים ונעליים מבריקות.
נזכרתי שאחרי הגן הייתי הולכת לשחק עם אחמד בבית שלו, לא ידעתי שהוא ערבי. לא ידעתי שיש אנשים שזה משנה להם.
נזכרתי שהיינו נוסעים לסבא שלי בשישי בבוקר וחוזרים רק בשבת בערב, כי אסור לנהוג בשבת. נזכרתי גם שלא אהבתי את סבא שלי, הוא צעק עלי ונתן לי מכה על היד כשהבאתי לאמא שלי פרחים, כי אסור לקטוף בשבת. אבא שלי ואמא שלי עמדו לצידי, נגדו, גם שנים אחר כך.
אני רק לא בטוחה שהכל היה בגיל חמש.