half-way contempt

משפט אחד שנאמר לי, בלי קשר אלי אישית, שלא מתייחס אלי ספציפית ונפל לי אסימון.

אני כבר הרבה זמן מרגישה שאני "בתקופה" לא מאוד מתפקדת.  זאת לא תקופה, ודי כבר.  אז שמתי לעצמי דד ליין, לא כדי שזה ייגמר, אלא כדי שאני אלמד להתנהל בתוך זה. 

עשרה ימים, כל יום משהו אחר. ודי כבר. 

להכנס עכשיו למיטה ולכוון שעון מעורר לשמונה בבוקר. 

סוף השבוע הזה ממש לא הלך כמתוכנן כשהשיא שלו היה ביטול של חגיגות ה-70 של אמא שלי, כי אחותה נפלה ושברה יד, רגל ועוד כמה פציעות.

במקום לחגוג (והיו מלא תוכניות, כמו שמגיע לה) נסעתי עם אמא שלי לעזור לאחותה. אתמול אנחנו מדברות על איך היא תתקלח עם כל הגבסים והתחבושות ואני מציעה לניילן אותה ומוסיפה כמה נקודות לבטחון.  ואז השאלה הבאה נשמעת: "למה את יודעת דברים כאלה? גם זה מהדבר הזה עם ראשי התיבות?"

כן. גם זה. 

ביום ראשון עשינו קבוצת ביקורת לקלפים והלחץ שהיה לי סביב זה תפס אותי מאוד לא מוכנה. פתאום, באמת משום מקום, פקפקתי בעצמי, במוצר, ברעיון. חשבתי שזה שגעון גדלות מטופש, שהרמה ירודה. ידעתי שיקטלו אותי. 

כן, ברור לי שזאת תסמונת המתחזה, לצערי הכרנו בשנים האחרונות, אבל זה הרגיש קצת יותר מזה, זה היה על גבול החרדה. אז נאלמתי.  כל הודעה/שיחה שלא היו קשורות לנושא נענו בשתיקה, הייתי כל כך מוצפת שהרגשתי שאם אפסיק לשניה להתמודד עם ארגון הערב אז לא אצליח לחזור לזה ואז בטוח יהיה רע. 

המפגש היה נפלא. קיבלתי כל כך הרבה ביקורת בונה, הצעות שיפור, תיקון, דברים להבליט או להוריד (שזאת היתה המטרה שלי, חשוב לציין) וכל כך הרבה עידוד, חיזוק, מילים שביטלו כל מה שכתבתי בפיסקה הראשונה. הייתי בהיפר, הרגשתי כאילו באמת יש לי משמעות ושאני באמת משפיעה (זה לא רק הקלפים מן הסתם, זאת העשייה כולה). הרגשתי בשגעון גדלות מוצדק. 

ואז אתמול היה לי דרופ, פסיכי.  ושוב אלם.

והיום יש עוד קבוצה, אבל הפעם אני רק מאוד מתרגשת. המוח האנושי זה דבר מאוד מאוד מוזר.

אני שונאת להזיע, מאוד. התחושה של הזיעה על הגוף קשה לי, מעיקה, מוציאה אותי מפוקוס. לפני די מעט שנים הבנתי שזה קשור לעניין של ויסות חושי (וכנראה לדיכאון קיץ) ושהריטלין שהתחלתי לקחת קצת קודם מקל חלקית על תחושת הסבל והסלידה* שאני חווה כשאני מרגישה זיעה על הגוף שלי.

לפני חצי שעה צעדתי הביתה, במזג האוויר האיכסי לחלוטין שיש עכשיו ולא יכולתי להתנתק מהתחושה האיומה של הזיעה, זה אפילו עשה לי בחילה. עכשיו אני שוכבת במיטה, אחרי מקלחת, הסטרס ירד ואני פתאום נזכרת בסצינה שגורמת לי להבין שאלכוהול משפיע די דומה לריטלין, זה מאלחש, זה מאפשר לי להתנתק, זה גורם לזיעה פחות להעיק פיזית. אני נרגעת לאט ובראש עולה לי זכרון מהמסיבה האחרונה שלי עם הצעצוע.  רקדתי המון, המזגנים ממש לא הספיקו ולבשתי שמלת ויניל. באחת ההפסקות שלי מהריקודים סימנתי לו להכנס בין הרגליים שלי ובכלל לא הפריע לי שאני מזיעה ודביקה. אני זוכרת אותו שואף אותי, מלקק כל טיפה דביקה ואני די בטוחה שיכלתי להרגיש אותו מודה לי, במחשבות שלו. 

*זה לא באמת מתחיל לתאר את איך שאני מרגישה שאני מזיעה, זה בלתי נסבל, ממש. 

אתמול בלילה, בדיוק לפני שהלכתי לישון, שלחתי לצעצוע תמונה של שנינו לבושים לפני פמדום בברלין. הוא לבוש שם בזנטאי שחור וזה כל כך יפה בעיני.  משהו בזנטאי מבטל אנושיות מצד אחד, אבל גם מבטא את המקום שלו כל כך נכון. זה השקט והנינוחות שהבגד מקנה לו, הוא נראה כמו צל שלי. מצד אחד פשוט נוכח ותו לא, אבל מצד שני גם קצת מגונן (בכל זאת, גבר לא קטן בכלל שפשוט עומד לידי, כולו שחור, בלי תווי פנים, די מאיים).

אבל זה בכלל לא העניין, סתם נסחפתי. מה שרציתי לספר שהתמונה הזאת זרקה אותי לתוך פנטזיה שמאוד עוררה אותי, אז החלטתי להפוך אותה לפוסט. מזמן לא היה לי פוסט פנטזיה. רק שהיה לי מאוד עמוס היום ולא היה לי זמן לבטא את הגירוי במילים. במקום זה, כל היום, ככה ברקע, הראש שלי שלח לי פלאשים של זכרונות מאותה הפנטזיה. תמונות שלי עושה בו שמות, משתמשת כרצוני, כשהוא בזנטאי. ככה, עם אנושיות כביכול מבוטלת ונוכחות כל כך כנועה.  

"שטויות. אין מצב שהוא אנס. הייתי שם ולא קרה לי  כלום"