half-way contempt

אמנם לא קוראת לעצמי מלכה אלא שולטת, אבל הפעם התאים.

אני יודעת שיהיה בסדר, אבל יש גם רגעים כאלה. 

ואני לא מצליחה להיות שמחה ממנו.  

ועכשיו אני רק צריכה לחזור להיות ראויה כדלן.

אולי, מתישהו, באיזה חורף. לא בטוחה שלא יקרה בעתיד. 

הרשיתי לעצמי לצאת למסיבה, או הייתי מסוגלת. מכינה את עצמי להערב ומבינה שאני קצת חוששת והרבה מצפה.  נמנעתי מא.נשים די הרבה זמן. 

אבל הגיע הזמן, אני רוצה לחזור. תכינו את הערק. 

בשנה האחרונה הייתי מאוד לא טובה אליו, ואלינו. האמת היא שהייתי מאוד לא טובה לכל הא.נשים בחיים שלי (מניחה שחלק איבדתי) וגם לעצמי.  נפלאות הדיכאון* שמוביל להימנעות. 

לפני הפגישה אתמול תכננתי בקפידה ובחשש איך לשאול אותו אם הוא עדיין שלי ואז הוא הגיע ואחרי החיבוק המאוד מתגעגע הוא טיפה התרחק ויכולתי לראות אותו.  הוא הגיע לבוש בגופייה "שלי", זאת שכתוב עליה "In giger we trust". אז בסוף לא הייתי צריכה לשאול, אבל כן נשאר לי לנסות לתקן.

* בבקשה על תכתבו לי או תגיבו לי על עניין הדיכאון, אני עוד לא שם בשביל לדבר על זה, לשים את זה פה זה מספיק מאתגר. 

אני לא חושבת שאי פעם אמאאבא שלי ידעו מה החשיבות שלהם בחיים שלי, כמה אני אסירת תודה על מה שהן נתנו לי. אני אמנם מדברת על זה לא מעט, אבל את ההרגשה הזאת עמוק בבטן, של הוכרת תודה ופליאה אני לא יודעת לתרגם למילים.

וגם החג, בלי בכלל לדעת כלום, בברכה אחת שהתלוותה למתנת החג נסדק אצלי סדק שנותן לאור להכנס. 

מעל לשנה שאני לא בטוב עם עצמי וללא ספק גם לא מטיבה עם סביבתי.  ומשפט אחד, עם "לילדתינו" מלא אהבה והברווז המשפחתי הזכיר לי שאני יכולה ומסוגלת.  לאט, אבל יקרה, כי אם אמאבא אמרו לי שזה מה שצריך, אז אני יכולה. 

אני מכינה את עצמי ליומיים של ריפלקציה, מקווה בשבילי שאצליח גם לכתוב אותה פה. משהו בלחשוף ולהקיא בכתב תמיד עזר לי להבין אותי ולגבש דרך פעולה. 

וכן, גם הרפרור ללאונרד כהן זה בזכות אמאאבא שלימדו אותי לאהוב אותו כל כך.

לוקח המון זמן להגיע לדייט ראשון איתי.  אני מתכתבת מלא לפני, מלא, לרוב זה מרגיש מוגזם לצד השני (וזה לגיטימי, כמובן). אני מדברת מלא, מנסה להכיר, להבין, לא מאפשרת שיחות מיניות, לא משחקת און ליין, מדברת רגיל.  זה מתיש לפעמים, אני יודעת, אבל זה מה שאני צריכה כדי להגיע לדייט ראשון. 

הדייט תמיד (או 99.99999% מהפעמים) יהיה בבר או מסעדה ואם בסופו אני רואה שמבחינתי יש פוטנציאל אני אומרת: "זה לא הזמן להחליט. נגיד יפה שלום עכשיו, נלך הביתה ואם מחר, אחרי ההתרגשות והציפייה נרצה - אז נתחיל.

כבר בערך שנה שאני מדברת עם עצמי, מנסה להכיר אותי ולהבין מה אני צריכה ומה יש לי לתת. קשה לי מכל מיני סיבות ובגלל זה קשה להבין את הצרכים שלי. אני חברה פחות טובה ובעלים פחות נוכחת. בחודש האחרון עשיתי צעד משמעותי מאוד, שפתר את אחת הסיבות העיקריות שהייתי מעורערת בשנה האחרונה. עזבתי מקום עבודה* של יותר מעשר שנים כי חוסר היציבות שם פשוט גרם לי לחוסר וודאות, חוסר תחושת ערך מקצועית וחוסר בטחון כלכלי. הצעד הזה מפחיד מאוד, אבל התברר כנכון, אני מרגישה פחות מעורערת ויותר מכוונת מטרה. 

ועכשיו, אחרי שנה שאני מדברת עם עצמי, לומדת, מנסה להבין מה יש לי לתת לי הגיע הזמן שאצא עם עצמי לדייט. כדי שאוכל לחזור לעצמי, ולהזמין בחזרה את מי שחשוב לי. 

* לא העסק הפרטי שלי, גם שם אומנם יש הפוגה, אבל זה עוד יתרומם.

כל כך הרבה זמן לא נתתי לעצמי להנות, לא להיט לי כל כך כרגע. לערב שהיה אני מחכה כבר חמישה חודשים, ערן צור, עם חברת ילדות שעברה איתי עשרות הופעות שלו עוד מתקופת הסיטי הול (וגם פגשתי שם בונוס לא מתוכנן בצורת סטילווטר). אני בהיי פסיכי, לא רואה איך אני נרדמת בקרוב. מחר כנראה יהיה דרופ, שווה כל שנייה. 

ערב של בליל רגשות, בנתיים לא נחתתי. 

הוא מעלה את התמונות. הוא כל כך יפה שם.

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=75045&postid=1531133#anc

וכן, זה לגמרי בהשראת פרלין.