half-way contempt

מדי פעם אני מקבלת איזו הודעה בסגנון של "אני יודעת מי את" או "מצאתי את הפרופיל שלך בפייסבוק". לרוב אני עונה ב:"גם אני", לפעמים מתעלמת ובכל מקרה אני ממשיכה הלאה.

בשנתיים האחרונות התדירות של זה עלתה, אני מניחה שזה שילוב של נוכחות רשתית גדולה יותר (שכמעט ולא היתה בעבר), נוכחות קהילתית גדולה יותר והעובדה שאני לא סותמת את הפה על בדס"מ (גם א-מונוגמיה ולהטב"ק, אבל משמעותית פחות) וגם מתפרנסת מלא לשתוק. 

בזמן האחרון (ויש סיבה, אני אגיע לזה) התדירות של הודעות ה"רמז" האלה עלו והייתה גם אסקלציה באופי ההודעות. הטון הפך מאיים בחשיפה, הגיעו לפייסבוק שלי ואפילו הרחיקו לכת והתקשרו. כן, ברבים וכן, גם גברים וגם נשים. הודעות נשלחו אלי ונמחקו בשנייה שקראתי, "זיהיתי מי את, גייגר" נאמר לי בשיחת טלפון ו... טוב, זה די ברור, ככה זה ממשיך. אז לא, אני לא מפחדת מזה שיחשפו אותי, אבל אני לא מוכנה לתת לאחריםות את השליטה עלי, על הזהות שלי ועל אורח החיים שלי. 

אני יודעת שלהחשף יכול לסכן אותי (שלום הטרדות) ועדיין להסתובב עם המחשבה שבכל רגע נתון איזה גל אוחובסקי לוק-אלייק יוציאו אותי מהארון גרם לי להבין שאני אהיה קורין אלאל הבדס"מית ואעשה זאת בעצמי ועל הדרך גם ארוויח מזה משהו. מה שאני ארוויח זה בדיוק הסיבה שאני חשופה יותר בחודש האחרון ושהודעות ספק מאיימות ספק מעיקות צצות אצלי יותר מהרגיל.  אז זה שלי ואם אני כבר מגלה איך קוראים לי ומסכנת את עצמי אז פאק איט, אנצל את המומנטום 

https://headstart.co.il/project/68440

אני שלמה ב-100% עם היציאה מהארון הזה, אבל מתכוננת לתופת שאולי תגיע בעקבות זאת ורוצה להבהיר משהו: דו נוט פאק וויט מי. אם תטרידו, אני אגיש תלונות ואעלה צילומי מסך. אל תציעו חברות מפרופילים בשם "סוטהעל67", ואם תגיבו אצלי בצורה שלא מכבדת מרחב וונילי כי אני אחסום, אל תפנו אלי כגייגר ברחוב או בשום מקום שאני לא מציגה את עצמי ככה. בחייאת, תתנהגו יפה ומכובד.

1. הוא לומד. אותי, את עצמו, את מה שנכון לו מולי.

2. הוא נותן לי דברים שהוא יודע שאני רוצה, גם  בלי שאבקש, כי הוא רוצה לשמח אותי ולתת לי.

3. הוא מעריץ אותי לא כי אני שולטת עם כפות רגליים וישבן, אלא כי אני גייגר.

4. הוא מעריץ את כפות הרגליים והישבן שלי (וחלקים רבים נוספים).

5. הוא למד לשים לי גבולות, זה מאפשר לי ללכת רחוק יותר אם אני רוצה.

6. הוא סבלני כשאני צריכה. גם כשאני מתרחקת ופחות שם, כי אני לא יכולה אחרת.

7. הוא זוכר דברים שאני שוכחת ומזכיר לי, אם אני צריכה.

8. אכפת לו, באמת. לא רק כי אני הבעלים שלו ועונה לו על הצרכים.

9. הוא מצחיק אותי, מאוד. גם כי הוא עצמו מצחיק וגם כי הוא יודע מה לשלוח לי שיצחיק אותי.

10. הוא ייתן לי ללכת רחוק יותר, או לכיוונים חדשים, אם אבקש.

11. הוא סולח לי כבר שבע שנים שאני שוכחת את תאריך הלידה שלו ובן כמה הוא.

מזל טוב צעצוע שלי, אני שמחה שאתה שלי.

אולי יש 12, יש מצב שהוא צריך לסלוח גם על זה שאני לא זוכרת כמה זמן:)

איזה יום. 

התחיל בבוקר קצת מאכזב מקצועית ועם המון עבודה. המשיך ליום ארוך ומציף מאוד והסתיים באכזבה ממקום שציפיתי ממנו לתמיכה וקיבלתי סוג של זלזול. 

אז אוף. מאוד.  ולשתות לא אופציה כי אני קמה מחר מאוד מוקדם, אז חיבקתי את עצמי מבפנים. עם אוכל. 

אני לא יודעת איך זה קרה, אבל דרכתי על יתושה.  היא הייתה על הרצפה, ידעתי שזאת היא או אני, דרכתי. והיא נדרכה, למוות. בחיי שאני לא יודעת איך הצלחתי. 

עוד יותר אני לא מבינה את ההקשרים שהראש שלי עושה, כי שנייה אחר כך נזכרתי באיך שהוא גמר, תוך כדי שאני דורכת לו על הזין והוא מחכך את עצמו בין ה(לא זוכרת על מה הזין שלו היה מונח) לכף הרגל שלי.  ואז נזכרתי בפנים שלו, כשדרכתי, בזה שהוא ביקש חזק יותר, שאעמוד עליו, במבט המייחל ואחר כך במבט אסיר התודה, שנתתי לו לגמור ככה.

והנה, רק בגלל שדרכתי על יתושה פתאום הבנתי (והרגשתי) שיותר מדי זמן לא הרגשתי אותו ככה מולי ואותי ככה מעליו. ושאני צריכה לשים לזה לסוף, ולתת לו לגרום לי להרגיש ככה. 

הצעצוע בחר (מסיבה מוצדקת) לא להגיע איתי לפמדום. עוד כשהתארגנתי היה ברור לי שזה יהיה לי מאוד מוזר לסחוב את התיק שלי ולהביא לעצמי לשתות.

את הערב העברתי בלרקוד ולדבר עם חברות, לא תכננתי לשחק באף אחד מלכתחילה והרצון גם לא התעורר במסיבה (זה לא היא, זאת אני). בעוד שלא רציתי כלום כן הרגיש לי שחסר לי משהו וחשבתי שזאת אולי הנוחות בלבוא עם רכוש שלי מהבית.  

ורק עכשיו, כשאני שוכבת במיטה עם רגליים דואבות מלרקוד על עקבים אני מבינה.  מה שהיה חסר לי זה המבט שלו עלי, כשאני רוקדת. זה בין המבטים היפים והנכונים שלו.  

זה מרגיש כאילו אני גדלה בחזרה לתוך הגוף שלי, מתרווחת בתוכי.  התקופה האחרונה גרמה לי להרגיש כמו כדור מכווץ בתוך עצמי.  הבחוץ מתפקד, נראה רגיל לגמרי למי שלא קרוב, אבל הבפנים מתגלגל לו בחוסר אונים וחוסר יכולת. 

הלבד מאוד חשוב לי בזה. אינטראקציה אנושית, 1*1 שיש בה אינטימיות רגשית היתה הנמסיס שלי. והנה, אני מתפרשת, הכדור הזה גדל וכמעט לגמרי תופס את הצורה שהיא אני, יש רק כמה רווחים קטנים. חזרתי לעבוד בקדחתנות, כמו שאני אוהבת ונכון לי. חזרתי לרצות דברים ולהרגיש חשקים. חזרתי לרצות לצאת לדייט עם עצמי, צריכה לפנות לי ערב. חזרתי לרצות מסיבות, קהילה, אירועים תחומים בזמן. חזרתי להרגיש חוסר, גחמות, בעלות. חזרתי ליזום.

אני חושבת שאני עוד לא בשלב של נינוחות מלאה ושלווה של קודם, אבל אני פורשת איברים ועוד מעט הגוף שלי ישב עלי בול. ואז אסדר את הבית (למה זה החלק הכי קשה?) ואחזיר א.נשים לחלל הפיזי האינטימי שלי. 

מרגריטה קפואה שלפני המצעד

קצת התגעגעתי ללהיות יום שלם מחוץ לבית, לצאת בעשר ולחזור אחרי חצות.  ימי עבודה ארוכים עושים לי טוב, כמעט תמיד, והיום גם הצלחתי לקדם כמה דברים שדחיתי לא מעט.  

אני קצת יותר נושמת, קצת יותר עושה, קצת יותר קרובה ללחזור לעצמי.