זה הגיע........
מהשנייה הראשונה היה בייננו חיבור מדהים, אבל מהרגע הראשון שנפגשנו כבר ידענו שאין לזה עתיד, ידענו שזה לא יחזיק מעמד. הוא היה צעיר ממני ב – 10 שנים (הוא עדיין צעיר ממני בעשר שנים) הוא רצה להתחתן הוא רצה ילדים, לצערי אני כבר סיימתי את מה שהוא עדיין לא התחיל.
הוא היה מקסים! הוא דאג, הוא שאל, הוא התעניין הוא הקשיב, הוא אפילו קבע לי לתור לרופאים, התורים האלו שחשובים ולא דחופים.....כאלו שתמיד יש לנו נטייה לדחות......אם זה לא דחוף זה לא חשוב.....רופא נשים, רופא שיניים.....התורים ל"רופאים האלו" שעד שזה לא ממש ממש כואב, אף פעם אין לנו מספיק זמן לפגוש אותם ובמקרה הטוב אנחנו זוכרים שהם קיימים.
וזהו.....יום אחד זה פשוט נגמר....
היום שאחרי היה הכי קשה. שהרי ביום שנפרדים עדיין לא מצליחים לעקל, בכל זאת נפגשים ביום הפרידה, מדברים, מתחבקים, חלק מאתנו אפילו מתנשקים, אבל ביום שאחרי........פתאום האינטנסיביות יורדת. בום!!!!! ביום אחד, הכל פתאום מתרוקן אין אסמס של "בוקר טוב" אין אסמס של "לילה טוב" אין את השיח היום יומי, אין למי לספר ואין למי להתלונן כשהבוס שלנו מוציא אותנו מדעתנו.
הכול היה צפוי מראש..... ההחלטה הייתה משותפת, שכלתנית, שקולה, ממוקדת. תהליך מבוקר שכזה לא היה אמור להעלים את הכאב? נפרדנו בחיבוק אוהב ובנשיקה ..... נפרדנו בשליטה מלאה.
השלב שאחרי היה הפרדה הפיזית, השלב שבו אומרים שלום וכל אחד מאיתנו הולך לדרכו, כל אחד מהצדדים מבין שזאת הפעם האחרונה, מבין שזאת הפעם האחרונה שנרגיש, שנריח, שניגע, שנביט. ואז רוב האסימונים מתחילים לרדת. בדרך הביתה לא הפסקתי לבכות, אלוהים פתאום נזכר להזכיר לי, ככה סתם....בגיל 40......בלי שום התראה מראש, מה פירוש המשפט "דמעות חנקו את גרוני". אנחנו "גדולים", אנחנו מנוסים, אנחנו מבוגרים, אנחנו בוגרים....הזמן לא אמור ללמד אותנו איך להתמודד עם מצבים שונים בחיים? אם כן, אז למה זה עדיין כל כך כואב?
- סוף -
