הראות מתנפחות עד אפס מקום, שואף את האוויר הדליל של הרי הגליל בשקיקה, הלב דופק ומאיץ את עצמו לדופק שיא...
הכלבה קשורה לאגן שלי ונעה במקצב אחיד.. הראש למטה,העניים מסתכלות עלי בשאלה.. מלאות חוכמה, מלאות הערצה.. יש להם בזיק של טירוף משמחה שאומר.." לאן רצים היום?"
באוזניים יש זימזום של מקצבים אלקטרונים.. סקאזי, ארמין, אינפקטד משרום ואיקליפס אחראים על המקצבים..המוח דורש חמצן אבל נקי כמו האוויר על פיסגת האוורסט, הכל פשוט..נע מנקודה לנקודה..טועה, מתקן.. שוב טועה..שוב מתקן ואז הזיכרון הצילומי הופך להיות ישות משל עצמו ,נע מאה מטר צפונה והנה הנקודה הראשונה במעלה הסבך..קבורה בתוך בליל של קוצים,מגביר קצב הרגליים צועקות מהקוצים שנכנסו דרך המכנס,קצת שורט קצת מכאיב ,מפריע לנאדיות הריאה להתמלא עד הסוף ולחמצן לי את הדם..(שווה ערך לאותם דברים שמפרעים לנו במרוץ החיים.)
והיא לצידי צועקת משמחה, מרגישה את ההתלהבות שלי ממציאת הנקודה הראשונה.. אני לוחש לה: זהו התכיילנו על עצמנו עד לנקודה הבאה אני אדרוש יותר.. והיא מגיבה בלהט מנסה למשוך קדימה , מתקן אותה בקלילות מפנק אותה בנשיקה, מבט חטוף על המפה ויאללה לנקודה הבאה...
נעים במקצב אחיד, עליה תלולה (רגע..זה לא זכור לי מהמפה)..מגעים לכתף של גבעה קטנה ואז מתגלה שדה שלם של תורמוסים סגולים כחולים בשיא הפריחה..רקפות שתיכף מסיימות את החיים שלהן בגאון..(לא..כאן הנקודה לא תהייה) ,פותח מפה,בוחן טוב טוב...סטייתי מהדרך במאתיים מטר...ואז קופצת מחשבה .. בשביל מראה כזה שווה לטעות, נו אופטימיות מתפרצת מוציא את הפלאפון דופק תמונה של הילדונת נשכבת פרקדן על התורמוס הראשון שהיא רואה ואוספת עבורי ענף של אורן..(פתאום הרגשתי שהיא חושבת שאנחנו גבי ודבי..).
ואז שוב נעים בקצב,היא חזקה ואני מלהיב אותה בקריאות שמחה מאפשר לה לנוע טיפה יותר קדימה מאפשר לה לגלות את החיית טרף שבה...אין אוויר,נשיפות עמוקות שאיפות ונשיפות הריאות צווחות, הרגליים מדממות..נזכר שיש לי עוד שתי נקודות עד לנקודת סוף,האחת למטה בנקיק הנחל ..השניה על הפסגה..
רצים במורד כמו מטוס יפני שמבצע קמיקזה על משחתת אמריקנית... עוצר ,לוקח אוויר,מסתכל עליה היא שפוכה,כואבת,מלאת קוצים, קצת מדממת מהאף בגלל שריטות מיותרות אבל המבט שלה אומר הכל.."אני מאושרת לרוץ איתך", עוד מילים של עידוד, עוד קריאות התפעלות מהדבקות שלה..משחרר קצת את החגורה,פותח לה את הבקבוק מים והיא שותה בשקיקה..
יוצאים ביעף קדימה.. העלילה תלולה, שנינו מתכווצים ,מטים את הגוף קדימה פתאום אני שואל את עצמי למה יש לנו ארבע גפיים אבל רק שניים מיועדים לריצה?!
העליה קשה קשה..המוח ריק,אין מחשבות, אין תהיות, יש בטחון, יש תחושה של..הנה עוד קצת ואפשר לנשום לרווחה..מגעים לפסגה..הכל נפתח,רואים לרחוק, הכל צבוע ירוק מרענן והכינרת משתערת לה ברוב עוזה ..זהו..אחת מהבנות בנקודת שיא נותנת לי את הזמנים שלי,מסתכלת באהבה שלמה בכלבונת שרק משתערת לה על עשב ירוק, מעביר יד מלטפת בשערה, מתחיל לנקות את כל הקוצים ממנה, קצת מים לשטיפת כפות הרגליים שלה והיא מתענגת...מתרעננת מלאת שביעות רצון ... הגיע זמן פרידה,אומר להתראות ומניע את הרכב..יאללה נוסעים מערבה צריכים לשחות לפני המקלחת..ככה בשביל הכיף..
בדרך לים צצו להן המסקנות הבאות:
א. אין טעם לפחד מלטעות.. הרי אולי יהיו תורמוסים בסביבה.
ב. אם כבר החלטת לרוץ בחר את השותפים הנכונים.
ג. גם שיש קוצים והסחות דעת..תשאר סגור על הדרך כי יש לך אחריות.
ד. כלבה זו אחלה בת זוג לריצה.
ה. להוציא את הקוצים עדיף בים.
ו. מה שרואים מכאן לא רואים משם.
ד. (זו לא טעות) כלבה זו אחלה בת זוג לריצה.
לפני 13 שנים. 1 במאי 2011 בשעה 18:38
