רוצה עוד

גם לנשים שמנות, אפילו שמנות מאוד, מותר להנות ממין מעולה ומספק ואפילו ממין מספק ומענג מאוד מאוד !

אתמול קניתי לי עציץ פרחוני ושמתי על השולחן במטבח וזה עשה אותי כה שמחה, חג שמח.

כמה אני אוהבת את החג הזה שהוא חג שכול המשפחה שלנו נפגשת ומברכת יחד על הנר הראשון ושרה יחד שירי חנוכה ואוכלת סופגניות שסבתא שלי מכינה בעצמה.

משעמם לי :-/

אולי זה איזה דיכאון בסה"כ? זה זאני לא מפחדת מהאזעקות ולא הולכת לחדר מדרגות כמו כולם ולא לממ"ד אלא ממשיכה לעשות מה שעשיתי כאילו שכלום לא קרה? אני לא אמיצה בכלל אז אני לא מבינה למה אני מתנהגת ככה? זה לא שאני מחפשת ריגושים או מחפשת פחד כי אני לא מפחדת אני לא מרגישה כלום.

הכל מעצבן אותי ואין לי כוח להקשיב יותר, אין לי כוח לשמוע את אותם מילים ואותם חפירות. אני כבר יודעת מה הולך להיות המשפט הבא והוא באמת בא ואני מקשיבה למרות שאני עייפה ואני אומרת שאני רוצה כבר ללכת לישון כי מאוחר אבל זה לא משנה "את תקשיבי לי עד הסוף טוב" אז מה אני כבר יכולה להגיד? לא טוב? אני אומרת בסדר וממשיכה להקשיב בלי כוח יותר. די. לא נעים לי להפסיק לא נעים לי להגיד שאני לא מסוגלת לשמוע את אותם דברים אני כבר יודעת את המשפטים בעל פה. די די די די די די די די די די די די די די די די די

המחשבה ברגע של חולשה לספר לה, לשתף אותה, להגיד לה שלה אני יכולה לגלות, כי אני מאמינה שהיא תבין ותקבל.

המבט השופט. 

המילים שאין אפשרות לקחת חזרה, ההרגשה הזו שרגע אחד של אמון יכול לבטל כל כך הרבה שמן של חיים בהכחשה ובשביל מה?

היום חשבתי שאולי יש לזה פתרון.
אז אמרתי לה ואמרתי לי ואמרתי לו ואמרתי לכולם וכלום. בתכלס אני יודעת שזו בכלל לא החלטה של אף אחד בכלל. אבל מה לעשות?
יש את הרגעים שצריך לקחת אחריות. איזה משפט מפגר על גבול האידיוטי. מה זה לקחת אחריות? אחריות על מי? עלי? לא בא לי.
בא לי לחיות ולא לדפוק חשבון ובאותה נשימה שהכל ימשיך לזרום ולהיות אותו דבר ולא לחשוב על מחר כי הוא במילא יבוא אז מה? מה נשאר?

כמה אפשר לשמור בבטן?

למה זה חייב תמיד להיות סוד? אם זה לא סוד זה לא מעניין מספיק? זה לא טוב?

למה אני תמיד חוזרת לפה כשקשה לי?

למה אני באה כשאני לא יודעת להחליט ?