|
|
|
מחייך אלי מבעד אדי המקלחת, אני אוהבת אותך ככה רטוב, מים על מים.
מחייך ומסובב אותי, מעביר את היד בליטוף לאורך הגב ודוחף מעט, לוקח לי שנייה להבין.
אוחז בי באגן, ואני עומדת מכופפת על קצות האצבעות מנסה לכוון את עצמי לגובה שלך, מתחמקת מלהסתכל בראי שמולי. (למרות שמאוד רוצה לראות את הפנים שלך כשאתה גומר)
גוף אל גוף, עור אל עור,
היד שלי מחפשת את המקומות שעושים לך נעים. מקשיבה לנשימות שלך שמספרות לי מתי נגעתי בנקודה רגישה.
מסתובבת כמה ימים עם התחושה הנפלאה הזאת של להיות עליך כשאתה בתוכי, מזיעים מתנשפים.
ואז באים ימים של שאלה, של געגוע, של תהיות ומחשבות שאוכלות אותי מבפנים.
ודמעות כבדות מסרבות לצאת והלחץ בגרון גובר וכל כך, כל כך ריק לי.
כי כשנגמרת התחושה של היותך בתוכי, היא מפנה את מקומה לריק ושקט של ניתוק. ולשאלה מתי תהיה הפעם הבאה שנדבר. שניפגש, שאגע בך שוב.
ואסור לי לצייץ, אסור לי להתלונן, אסור לי בכלל לחשוב על זה כי אז שוב תגיד שאתה פוגע בי ואתה לא רוצה להיות במקום הזה ובלה בלה בלה. צריכה להסתפק במה שאתה נותן לי מבלי לדרוש. כי אם אדרוש שתיגע בי, שוב תחזור על המנטרה....
וכל כך הייתי רוצה שתיגע בי, כואב לי שאתה לא.
איזה "מזל" שיש יום זיכרון שמאפשר מקום לדמוע
השעות הקטנות הן שעות הגעגוע?
או הגעגוע שמור לשעות הקטנות?
אפשר לאהוב מישהו חד צדדית? בלי לראות או לפגוש אותו יותר. אפשר לאהוב בלי לקבל אהבה בחזרה?
חלמתי עליך... שוב....
חלום לא קוהרנטי, קרעים של חלום, בעיקר תחושות פיזיות....
ליטפתי את השיער שעל ראשך, הוא היה נעים ויבש אבל כשהכנסתי את האצבעות לתוכו הוא היה לח מזיעה , היה עבה וסמיך לא אוורירי כמו שחשבתי שיהיה.
הייתה לך הבעה על הפנים של ילד חולם, חיוך תמים, נקי , קמטי הצחוק והדאגה נמחקו, פתחת את עינייך ולרגע היית טהור כמעט מלאכי.
באופן כללי אפשר לומר שאני אוהבת אדם, אבל באמת מעומק לבי, אני אוהבת אנשים.
ולעתים יש לי רצון עז לומר לאנשים ספציפיים שאני אוהבת אותם,
סוג של רגש שמציף אותי, לא תמיד זה הגיוני ובהקשר מסוים, לפעמים זה כי אותו אדם "עובר" לי בראש ואז מציף אותי הרגש הנעים הזה, לפעמים התחושה ממש עוברת לי בגוף, הגוף זוכר איך אותו אדם נגע בי, פיזית או מנטאלית, (בדומה לצמרמורת נעימה) ובא לי לצעוק "אני אוהבת אותך". ולפעמים אני גם עושה את זה, באופן ישיר או במחווה של תשומת לב, כמו מייל/סמס עם מילים פשוטות של אהבה.
אם מדובר באדם שהקשר איתו מורכב ולא ברור, לעתים המחוות מתפרשות לא נכון, לצערי, ויוצרות מבוכה או ריחוק.
לשמחתי רוב אהוביי יודעים ומכירים ומקבלים (אם במודע ואם שלא במודע)
יותר קל לי להגיד ולאהוב מאשר להיות נאהבת
ואז באת.... ועשית לי שוב נעים כמו פעם, ואפילו יותר....
והלכת... והגוף עדיין ממשיך לרעוד מהנאה...
חוויות מחדר המיון....
הייתי עם אמא בחדר מיון. הכל בסדר חזרנו הביתה.
אמא קצת חוששת וחרדתית, בעיקר בגלל ששנים ליוותה את אבא לאותו מקום וזה עורר בה זכרונות ופחדים ישנים שלא נעלמו אלא רק נדחקו לאחת ממגרות הלב, ורק חיכו למשהו שיפתח אותם.
בזמן שאנחנו מחכות לבדיקות ולרופא זה או אחר המולת חדר המיון בצורה קצת אירונית משכיחה ומסיחה את דעתה של אמא מהפחד שלה.
הצפצוף של המכונות מציק ומכאיב לי באוזן, ואני אומרת לאמא איזה מזל שיש את הצפצוף ואי אפשר לשמוע את המחשבות של עצמך...
ברקע צרחות "שטרה!!! 'שטרה!!! 'שטרה!!! 'שטרה!!!" נישאות מעל ההמולה...
הצרחות ליוו אותנו כל זמן ההמתנה, כל כמה דקות "'שטרה!!! 'שטרה!!!" נשמע כמו צרחות של עורב, הן עלו ממיטה של אישה מבוגרת שאיש לא היה לידה.
מיטה שעליה שכב בחור אתיופי צעיר עברה לידנו כנראה בדרך לאחת המחלקות, את הבחור ליוו שתי נשים בוכיות וגבר, הוא היה קשור למיטה עם הידיים למעלה, ספק ממלמל ספק צועק שהם לא יכולים להכריח אותו להיות שם ושהוא לא רוצה להיות שם ושיעזבו אותו.
ואנחנו תוך כדי המתנה משוחחות, אני מנסה להצחיק את אמא שלי בחיקוי של האישה/עורב ולוחשת לה "'שטרה 'שטרה..."
לפתע נשמע קול חבטה ממיטה סמוכה, הווילון היה סגור אך ניתן היה לראות ראש של אחד החולים על הריצפה, כנראה ניסע לקום ונפל על הפנים....
5 דקות אחר כך מישהו צעק שיבואו מהר כי מישהו מפרכס... הצוות הרפואי הרים אותו על אחת המיטות ואישתו הבוכייה לא הניחה לרגע את הטלפון (ככל הנראה דיווחה בשידור חי לכל המשפחה)
הצוות עובד כמו מכונה משומנת, מצד אחד מטפלים בחולים ומצד שני מטפלים גם בבני משפחותיהם המודאגים - באמת כל הכבוד להם.
ואנחנו ספק צופות ספק חלק ממופע האימיים הזה... ואני מנסה לדבר את הרגשות של אמא, מנסה לפרק את הפחד שלה, בבדיחות או פרצופים, בשיחה על דברים אחרים, או בניסיון להבין ולהסביר את התחושות.
ברגע שהיא שאלה מי מוציא את הכלבים הבנתי שהגענו למקום טוב ושאם היא מרשה לעצמה לחשוב עליהם כנראה היא מרגישה יותר טוב...
מרגישה סחוטה רגשית, כבד לי לסחוב את הפחדים של אמא. אבל שמחה על כך שיכולה להיות פה בשבילה
פתאום נזכרתי בפעם הראשונה
עמדת על הברכיים ואני שכבתי לרגלייך
ראשך מוטה לאחור נהנה מה"אפטר שוק"
היית כל כך יפה!
ואז נזכרתי בים... ובאבן ששיחקנו איתה... ובכל המקומות הנפלאים שהיתה בהם...
וכמה הלב שלי לא היה שלך אבל הגוף כל כך כן,
בלי לדעת הצלחת להבריא לי את הלב ולעשות אותו שוב שלם
נזכרתי פתאום איך פעם הייתי כל כך שמחה בך ואיתך.
