ורוניק = אהבה

מאז שבועות אני נוסעת כל סופ"ש להורים, בעקבות איזו שיחה עם איש אחד
הסוויצ' שהוא עזר לי לעשות עדיין עומד.
היו רגעים קשים אבל לא בא לי לכתוב עליהם עכשיו.
אני רוצה לכתוב על הדברים הקטנים שעד אותה שיחה לא שמתי לב אליהם. (אוי רגע אסור לי להגיד את המילה "רוצה")

יום שישי בבוקר התעוררתי (או יותר נכון העיר אותי קרקור עורב...) ה"חברטוב" הזה מעיר אותי בבוקר, אני אוהבת להתעורר לצליל הטלפון, לראות את המספר שלו על הצג ולענות בקול הישנוני שלי "הלו..."
עשיתי את מה שאמר לי לעשות, למרות שהיתי חצי ישנה, אני אוהבת שהוא מעיר אותי ואומר לי מה לעשות, אני אוהבת את ההרגשה של להיות זמינה בשבילו... (ואני זמינה רק בשבילו!!)
אחרי ההתעוררות הנעימה הזאת הלכתי בשליחותו לצביקה, קניתי מה שקניתי ונסעתי הביתה לצפון, להורים.

נכנסתי הביתה זרקתי את התיק על הכיסא החלפתי לבגד ים והלכתי לבריכה (אפשר לומר רצתי),
אוח... כמה שאני אוהבת את הבריכה, המים שכבר לא קפואים כמו בתחילת הקיץ,
לפגוש את החבר'ה שכל פעם מחדש מפתיע אותי לראות איך אני כבר לא שונאת אותם, איך התבגרנו ואנחנו לא אותם ילדים זבי חוטם.
אדם חזר מחו"ל אחרי 3 שנים שלא ראיתי אותו, עד לפני שנסע הייתה שנאה בינינו, ופתאום לראות אדם חביב, ואפילו מקסים...
חזרתי הביתה שזופה יותר ורגועה יותר, וכמובן שוב שיחה עם ה"חברטוב" הזה, עד לארוחת הערב,
אוח... האוכל של אמא...

אחרי הארוחה עם ההורים הלכתי לטליה ושם קיבלתי את פינוק שהייתי צריכה אחרי השבוע האחרון, מקלחת חמה, וסירוק מפנק כמו שאני אוהבת. כולי ניחוחות של סבון ושמפו.
הלכנו ל"פאב השכונתי", ושוב לראות את החבר'ה...
כל אחד בחר בדרך משלו בעולם ואנחנו נפגשים בסופ"שים. בעיקר הסטודנטים שבינינו,

לראות את אמא של ענבר ואמא של לאון רוקדות ברחבה כאשר לאון וענבר שותים בירה בבר, או את ציפורה האישה בת ה70 שעדיין תקועה איי שם בשנות החמישים, שער צבוע שחור שפתון אדום ובגדים עם הרבה נקודות ופסים, מבקשת מהנכדה שלה שמברמנת, כוס וודקה, נקי, מקפצת לה ליד טליה.
אני אוהבת את האישה הזאת, אני אוהבת לקבל ממנה נשיקה על הלחי, תמיד היא משאירה לי סימן אדום אדום.
הזוי קצת...

לחזור הביתה להתקלח שוב כי כל כך חםםםםםם, לשבת בחוץ על הנדנדה, ושוב שיחה עם ה"חברטוב" הזה, וללכת לישון.
התעוררתי באמצע הלילה מחלום מפחיד (שאני כבר לא זוכרת על מה הוא היה) לחזור לישון ולהתעורר מאוחר כי הוא לא התקשר להעיר אותי.
מצחיק אותי איך אמא שלי מחכה לטלפון ממנו, היא קוראת לו "חננו". היא אמרה לו שהוא כמו בן בית...
אם היא רק הייתה יודעת...
הזוי קצת...

בסופ"ש אני הכי צריכה את ה"חברטוב" הזה, לדבר איתו ולשכוח מהכל מסביב, הוא הטיים אאוט שלי מההורים, מהכל, שאני מדברת איתו שום דבר אחר לא חשוב.
בכלל בשבוע האחרון הייתי כל כך לא פה, והאנשים היחידים שדיברתי איתם היו הוא, בעיקר הוא, ולירון, (אפילו לא אמא שלי) את הזמן שהייתי צריכה להתנתק ביליתי איתו, הוא כמו מקלט בשבילי, בועה בעולם מטורף...
תנו לי רק להתחפר לו בין הרגליים כמו כלבלב שרוצה שילטפו אותו... ואני מאושרת.

לפני שחזרתי למרכז שוב דיברנו הוא העיר אותי מהשנ"צ, (ממממ... גררררר...) אמר לי להוריד את התחתונים ולנסוע ככה לת"א, אוי ויי, אף פעם לא הלכתי בג'ינס בלי תחתונים, התפר אוח התפרררררר.....

אם זה לא ייפתר בקרוב יהיו אבדות בנפש...