כמו קללה נפלה על קבוצת "הדס". זה התחיל באח של סיון אחר כך אח של אלה לאחר מכן אחותי ועכשיו אח של זיו.
הקיבוץ שקט.
שקט כבד.
שחר מת!
אח של זיו נהרג!
ששמעתי את זה, זה ישר עשה לי פלאש באק לזמן של דצמבר 99' , לזמן שאחותי נהרגה.
נכנסים בשער הקיבוץ ויש איזה שקט
שקט שמחזיר אותי לזמן שהשקט הזה היה לכבוד אחותי,
שקט של עצב ואבל
שקט של אחרי אסון
המוות של שחר מעלה בי דמעות שמזמן התייבשו.
זיו ואני לא קרובים, אנחנו אומנם בני אותה קבוצה אבל אם השנים התרחקנו, אני רוצה לבוא אליו, לדבר איתו, להיות איתו,
אני לא יכולה,
זיו, זיו, זיו, האיש שהיינו בפעוטון הייתי צועקת לו מעבר לגדר "לירו זי" (לראות את זיו). צר לי על הכאב שלך, אני יודעת מה עובר עליך, אני יודעת שמעכשיו יהיה לך קשה, יהיה לך את צל המוות של אחיך הקטן, לפעמים תרצה לצעוק "תעזבו אותי"
יש לך נחמה קטנה שאתם משפחה גדולה, אבל כבן היחיד בין 3 בנות הרבה מהנטל יהיה עליך.
היום שהלכתי לבית של ההורים שלך ושאלתי איפה אתה, אמרו לי שאתה בדירה שלך...
גם אני הייתי צריכה לברוח קצת...
את השבעה של אחותי אני לא כל כך זוכרת, זוכרת רק קטעים
כמו שדורי באה אלי וסיפר לי על אחיו וכל מה שיכולתי לחשוב עליו באותו זמן היה למה לעזאזל הוא אכל בצל לפני שדיבר איתי...
או שבן נתן לי את השרשרת... או כל מיני קטעים לא קשורים....
לפני 18 שנים. 25 בספטמבר 2005 בשעה 4:55
