ורוניק = אהבה

לא מצליחה להתמקד
הכל אפור, וחד גוני
לאוכל אין טעם וריח, וכל דבר עושה לי בחילה
חסרת סבלנות לאנשים שאוהבים אותי
בורחת לשינה טרופה או למרתון של "פליסיטי" או סתם מחפשת סרטים עצובים כדי לתת לדמעות סיבה לצאת
אומרת לכולם שאני חולה ושיעזבו אותי בשקט ולא עונה לטלפונים
אני מתחרפנת! פשוט מתחרפנת

לא מתאפקת ומתקשרת אליך....
והקול, רק הקול שלך עושה לי טוב... קול צרוד וסדוק של פירט עייף,
רוצה לשתף אותך ולבכות לך אבל לא יכולה, אז מקשקשת איתך על המסיבה ועל אה ודא
כל כך רוצה אבל לא יכולה לשחרר את הדמעות
והשיחות איתך נותנות לי איזה התנחתה, מנוחה מכל האיכסה שמקיף אותי לאחרונה.

עשיתי טעות והראת לך את מה שכתבתי
ואתה! חמור! מה יש לך להגיד על זה? "מה פתאום לבכות מה?" ונעלם...
ואני מביטה במסך עיניים שורפות מדמעות... ממתינה.... עד שנמאס וכותבת לך "לא יודעת לאן נעלמת... פותחת איתך משהו שגם ככה קשה לי לפתוח, והמעט שאני מבקשת ממך זה התיחסות."
אז מה אתה עונה?! "ישבתי עם חבר...ועכשיו נכנס להתקלח"

אני לא יודעת מי נכה רגשית אתה שלא עונה ולא אמפטי או אני שלא מצליחה לפתוח ולספר מה קורה בשיחה טלפונית ובמקום כותבת לך את זה במסנג'ר...אבל משהו פה רקוב!
מצד אחד לדבר איתך עושה לי טוב, ומצד שני אני לא מצליחה להיפתח בפניך כמו שהייתי רוצה.

אני לעצמי לא מצליחה להסביר מה קורה, מוצפת ולא מצליחה להתאפס ולהתמקד.
בדרכי המוזרה מבקשת ממך כתף, בסך הכל רוצה שתקשיב לי ותהיה חבר.