לפני 17 שנים. 4 באפריל 2007 בשעה 20:06
איפה הימים שבהם הייתי מחוברת לכלוב 24/7?
איפה הימים שקראתי כל שירשור מהתחלתו עד סופו בשקיקה?
איפה הימים שבהם הלכתי לכל מסיבה/מפגש וכל פיפס שהיה קשור לבדסמ?
איפה התמימות שלי?
מתי התבגרתי?
איפה הימים בהם האמנתי לכל גבר שהכריז על עצמו כשולט?
איפה הימים שהתאכזבתי שוב ושוב מ"שולטים בכאילו"?
איפה?
הרעב נשאר כשהיה, אבל למדתי לדחות סיפוקים, למדתי לסנן, למדתי מה אני אוהבת ועל מה אני לא מוכנה לוותר.
למדתי שאני תמימה ומחוספסת כאחד.
למדתי שלא משנה מה אני אומרת או כותבת זה לא חקוק באבן.
אני מוכנה להפתעות ואוהבת אותן כמו שאני אוהבת יציבות
למדתי שאני אדם של ניגודים
אני אישה אני ילדה אני מרדנית אני צייתנית אני קדושה אני חוטאת
אני מיוחדת!
בדיוק כמו כל אחד/ת אחר
