ורוניק = אהבה

מנהלת הקרקס היתה עייפה, פניה ניראו חיוורות, ענייה שקועות. עברה בחטף לידי חייכה חיוך קטן ועייף ורצה לה להסדיר סידור של מנהלת קירקס.

מנהל הקרקס... אין מילים לתאר את כמות האנרגיה והסבלנות שיש למנהל הקרקס, הוא לא שמן עם כובע גדול, והוא לא רציני וחמור סבר, אבל יש לו מקל וגם שוט, וכולו חיוכים
תפסתי אותו מנקה את ריצפת הזירה!!!
אני אוהבת אותו.

תפסתי את עצמי מציצה מאחורי הקלעים, אולי קצת מציקה. מצאתי את עצמי לא קשורה לא שייכת למרות שכולם מכירים אותי וחיוכים וחיבוקים. (חשוב לציין שמבחינתי החיבוקים והחיוכים אמיתיים אלא שנתתי ואלא שקיבלתי)

הרגשתי בדידות נוראית שם, כמו בשיר ההזוי הזה של נטשה "...מליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה..."
לא בדידות של דיכאון, בדידות של הבנה שאני לא שייכת לקרקס הזה, אולי באמת באותו יום לא הייתי שייכת לקירקס הזה?
זאת לא שאלה של מציאת מקום בעולם הBDSM , או שאלה של הגדרה. וזה לא שנימאס ודיי ושברו את הכלים ולא משחקים.
אולי עכשיו זה לא הזמן של מסיבות וחיי קהילה?

ואז.... ראיתי את אדוני האפור, כולה זוהרת... נעימה... מדהימה...(למרות שבטח לא חשבה כך על עצמה)

הלכתי לצפות בהופעה של הלולינית/ליצנית. וואו אחד ענק היה לי אחרי המופע, נשארתי עם פה פעור!
חיפשנו אותה מאחורי הקלעים, רצינו להגיד לה כמה היא מדהימה, ואכן אמרנו לה, היא מ ד ה י מ ה גם פנים מול פנים, פצצת אנרגיה קטנה/גדולה.

רגע אחד לא נעים היה שביקשתי מהסלקטורית להכניס ידיד שלי, ואמרה שמספר הגברים גבוה. זה לא שאני באה בפעם הראשונה. מאכזב היחס הזה למרות שיש הסבר והוא מובן אבל דחילק...