רשומות הדרקון

עד עכשיו, עיקר התלונות שלי בחיים היו מהמצב הכלכלי. מהלחץ המטורף שהניע את החיים שלי להשיג עוד ועוד וגרם לי, בעצם, לאבד יותר ויותר.
אז הפסקתי. הפסקתי לרדוף אחרי הכסף. הבנתי משהו מהותי בקשר למצב שלי ולדרך הכי טובה לצאת ממנו. לאט לאט, אבל בטוח.

אני כבר לא מתלונן על זה. המצב משתפר והגישה החדשה מוכיחה את עצמה.

אבל מה עם כל השאר?

בעבודה הנוכחית שלי אני אחראי על 13 בני נוער, נוער בסיכון. 13 נערים מבתים ומשפחות הרוסות.
אני לא יכול לתאר את הכוחות הנפשיים שדרושים לתפקיד הזה. את המכות שהנפש סופגת.
תאמינו לי, זה לא SSC. טוב, אולי רק C.
ובתפקיד הזה אמורות להיות לי עוד מדריכה ובת שירות, שחולקות את הנטל והופכות את הכל לאפשרי.
כרגע, אין לי.
אמורה להגיע עוד מדריכה בימים הקרובים, אבל הסלע נחת על כתפי עוד כשהיתה לי מדריכה, לפני שעזבה.
כלבה מטונפת, יהיה תיאור הולם בשבילה.

בואו נוסיף לזה את העובדה שאבא שלי נכנס למיון בסופשבוע, וכרגע מאושפז בבית חולים.
והנה לכם מתכון מוצלח להתמוטטות נפשית.

אף פעם לא הייתי ביחסים הכי טובים עם אבא שלי. הוא עשה מלא טעויות במשך הילדות שלי. רובם באו מפגמים רציניים באישיותו.
אין לי כבוד אליו.
אבל הוא גידל אותי. אני הבן אדם שאני היום בזכות\בגלל המעשים שלו. ואני יודע, שהוא תמיד אהב ותמיד יאהב אותי.
ואני אוהב אותו. למרות הכל, אני אוהב אותו.

וכדי לסגור את החבילה, התחילו אצלי כאבי תופת בלסת. בעיה שמוכרת לי עוד מהילדות... חצי נחמה.
בדרך כלל זה עובר תוך כמה ימים, אבל כאשר זה קורה, אני לא מסוגל לאכול כמו שצריך, כי אני לא יכול לסגור את הלסת עד הסוף מבלי להתקפל מכאבים. אני מתעורר בלילה בדמעות כאשר אני מסובב את הראש לא נכון..
לאכול הופך לכזה פרוייקט שאני נכנס לחצי צום בתקופות האלה.
וכל העסק הזה לא יכל להגיע בתזמון גרוע יותר.
אולי זה הגיע בגלל זה? אומרים שכל הלחץ נאגר בלסת...


אז נכון, כסף זה לא הכל בחיים.
הלוואי וזה היה...