אז ככה:
גם אני צריך תמיכה. נישמע הגיוני, לא? אבל כנראה שזה לא היה ברור.
גם לי קשה. גם לי מעצבן. גם אני כועס. גם אני עייף. גם לי בא לבכות.
בא לי להיכנס לתרדמת ולשקוע בחלומות על עולם מושלם.
אבל אי אפשר. אז מה נעשה? נשקע ברחמים עצמיים ונבכה שהעולם האכזר מתעלל בנו?
אני מניח שזאת גם דרך. אבל אני מעדיף לתקוף כל יום בנפרד ולנסות לחפש את הדברים הטובים בו.
במצב שאנחנו נמצאים בו, אני לא יכול לתמוך במישהו שלא יכול לתמוך בחזרה.
אין לי מספיק כוחות נפשיים לזה. אין לי מספיק כוחות להתמודד עם כל מה שצריך להתמודד איתו בעבודה, פעמיים.
פעם בשבילי ופעם בשבילך.
במיוחד אין לי כוחות להתמודד עם האשמה. זה כאילו את מאשימה אותי שהבאתי אותך לפה... ועוד מאשימה אותי שכל דבר רע שקורה לך זה בגללי..
אני יודע שאת בטח אומרת לעצמך עכשיו:"מה?! מה פתאום!! זה לא נכון בכלל!!!", אבל זאת ההרגשה שאני מקבל ממך.
אני לא כותב את השורות האלה בכעס.. אני אפילו לא בטוח מה הרגש שמניע אותי לכתוב את הדברים האלו אבל מה שאני כן יודע:
אנחנו בדרך לא בריאה בכלל, ובסופה אנחנו לא נסבול אחד את השני.
חייבים לעשות משהו.
לפני 14 שנים. 21 בדצמבר 2009 בשעה 18:21
