atos

לילה שחור, מסביב העולם שוקט על שמריו. הם יושבים בסלון של דירתה, כוסות וויסקי ריקות על שולחן נמוך. בקבוק חצי ריק מוחזק בידיים , קולות מזיגה נשמעים עת הוא מוזג סיבוב נוסף, על חשבונו ערב.

"אז מה אתה מספר לי?" שואלת היא עם חשש בקולה.
"אני אומר לך," אומר הוא. "משהוא כאן לא הגיוני. ככל שאני שואל יותר למה. כך אני מגיע למסקנה הזו. "
היא יושבת בשיכול רגליים על הרצפה, מפתה. שיער שחור ומתולתל גולש כאשדי מים על כתפיה החשופות, עורה לבן, חולצה בעלת מחשוף נדיב מגלות את חמוקי שדיה היפים, גרביונים הדוקים בצבע השחור מכסים את רגליה הארכות. הוא יושב על הספה, כוס הוויסקי בידו. ג'ינס פשוט וחולצה טריקו משומשת. ידו השניה מחזיקה את ראשו.
"אז אני כבר לא עשה לך את זה"?? שואלת היא.
"אהובתי," עונה הוא. "הגעתי להרבה מאוד בגללך, לא הייתי מכיר את העולם הזה בגללך. זו סיבה שאני חייב להמשיך הלאה."
והיא נכנעת, יושבת בשקט. מרכינה את ראשה היפה לכיוון הרצפה. "ועכשיו אתה רוצה לעזוב?"
"לעולם לא אוכל לעזוב אותך, את חלק ממני לעולם."
"אבל אתה מתנער ממני, אתה בורח ממני." אומרת, משחקת בתמימות בתלתל סורר.
"לא, אני לא יכול לעזוב אותך. אבל אני חייב להתקדם."
"למה?" היא שאולת. "מה היה רע עד עכשיו?"
"כי אני צריך תשובה. והיא נמצאת רק שם."
"מה השאלה שאתה שואל שהיא כל כך דחופה לך?"

"פשוט, למה."

היא נרכנת קדימה, שולחת יד מהוססת לעבר ירכיו, מלטפת. אצבעותיה מעבירות חשמל בגופו. הוא קם.
"יש לי שאלה אליך." הוא אומר ממקומו ליד החלון.
"מה?" עונה היא, קולה עמוק ועשיר.
"הרי ידוע לנו שכל דבר בעולם עם כוח משיכה, ידוע שהוא גם מושך וגם נמשך, נכון?"
לא בטוחה מה כוונתו היא עונה "כן..."
"אז, אם כוכב מתפוצץ בשמיים.. איך זה שכל היקום המורכב מאיזונים עדינים כאלה לא קורס? לא מתקפל בתוך עצמו לכאוס מושלם?"
"אהה... איך זה קשור אלינו?" היא שואלת?
"וגם, למה בכלל הכוכבים מתנהגים באותו דפוס תנועה כמו האטום? "
"זה מה שאתה שואל? זה מה שמפריע לך?"

"גם."

"אין לי תשובה לזה" היא עונה. "מעולם לא חשבתי על זה. אנחנו אוהבים, כיף לנו ביחד, אני מספקת את כל מה שתבקש אהובי. מה עוד אתה צריך?"
"זו בדיוק הסיבה... מעולם לא חשבת על זה. שם גם אני הייתי."
"תגיד," שואלת היא. "אתה זוכר מה שמי?"
הוא זוכר.. "שמותיך... אהובתי... רבים הם. את התאווה, התשוקה, החשק." הוא אומר בקול שקט. והיא שומעת את נשימותיו.
"אז מה רצונך ממני?" שואלת בתמימות מעושה.
"לשלוט בך." אומר בכמיהה, בנחרצות.
"לעולם לא תוכל. חוץ מזה, למה? יותר קל להיכנע. אתה יודע שאני אתן לך הכל." משפילה ריסיה, ניחוח בושמה עוטף אותו, משחק בו.
"כי אני חוזר "
"לאן?" שואלת ללא עניין.
"לביתי, למקום שמעולם לא הייתי צריך לעזוב. אני רוצה לזכור איך נשמע אבי."
"שקרן, מעולם לא היית בו. חוץ מזה עם כל מה שעשית אתה חושב שזה פשוט כמו ללכת הביתה? מכירים אותך כבר, יודעים מה עשית כשהיית איתי."
"לא, זה יהיה קשה. אבל אני עושה את זה." הוא אומר, מקווה שקולו לא נכנע, שהוא חזק מספיק.

היא קמה ממקומה, הוא היה בטוח שקשר אותה כבר. שהיא כבר נכנעה. רגליה הארוכות והיפות נראו משכרות, מהפנטות כשהיא עמדה. נעלי עקב אדומות עיצבו את רגליה לכדי שלמות. הוא חשב שאולי עוד פעם אחת היא תכרוך את רגליה סביבו והם יצאו במחול של תשוקה.
"בוא אליי אהובי.. בוא אליי.." היא פורשת ידיים מעודנות לעברו. "בוא ניפרד יפה. תעשה לי מה שאתה רוצה, אני אתן לך ללכת עד הסוף רק הפעם הזו, אני אתן לך את כולי, תשתמש בי, תחפיץ אותי. מה שתרצה רק הפעם, אחרי זה תלך."
הוא התקרב אליה מעט, ליבו מאיץ פעימותיו. הוא מניח את הכוס על השולחן, "אני מתנצל, הוא אומר. אך הלילה אני לא אשחק, כבר לא עבד."
הוא חולף על פניה ועובר את הדלת, סוגר את הדלת מאחריו בשקט, לא רוצה ליצור סערה במעמקי נשמתו.
-מבעד לדלת הסגורה היא לוחשת לו "לעולם תהיה שלי"

והוא מאחורי הדלת נרעד, שולט בעצמו שוב. מרגיע את נשימותיו, את קופסת הסיגריות הכחולה הוא משאיר בפח ציבורי. והוא, הוא מתחיל ללכת, הדרך הביתה ארוכה.





-חוזר בתשובה-