ממעמקים קראתי, אולי גם אכתוב

מחר ככל הנראה אקום מוקדם בבוקר עם חיוך רחב. למרות שזה יהיה יום הזיכרון. לא יכול אחרת. מין תגובת נגד טבעית של הגוף והמוח והלב מאז שאנ זוכר את עצמי. תמיד אחרי ערב ולילה של עצב שקט, הבוקר שאחרי מפציע מחויך יותר.
התנזרתי משידורי הטלוויזיה הערב, התחלתי לחוש שיש בצפיה בסרטים על הנופלים מעין מציצנות לכאב של מישהו אחר. ויתרתי גם על הפלייליסט העברי הנוגה הקבוע של תחנות הרדיו. אבל כן השמעתי לעצמי שתי יצירות. את שיר הנושא מתוך הפסקול המדהים שכתב מייקל ניימן לסרט "הפסנתר". ואת brothers in arms של דייר סטרייטס. יכול להיות שככל שאני מתבגר המשרעת הופכת רדודה. השמחה חלשה יותר, העצב עמוק פחות. ימי זיכרון בעבר, מעצם מהותם, היו מכניסים אותי למרה שחורה. כיום, דווקא אחרי שירות קרבי, היכולת שלי להתחבר, להזדהות, לחוש עצב עמוק יותר, כמו התרדדה לאיטה. כאילו הפכתי קהה.
מזל שאני מכיר את עצמי מספיק כדי לדעת בדיוק איזו מוזיקה, לפי הזמנה, תעטוף אותי בדוק העדין הזה של החיוך העצוב בזווית הפה.
לכל קוראיי (כן, אני מכיר את שניכם..) - בפינת השירות ללקוח השבוע, המלים של אחים לנשק. מדהים שעד כמה שהלחן והנגינה של מארק קנופלר מדהימה, הן מצליחות להאפיל.
(סליחה על אי דיוקים או טעויות כתיב. זה מהזכרון ומלשיר את השיר לעצמי)

Brothers in Arms / Dire Straits

these mist covered mountains
are a home now for me
but my home is the lowlands
and always will be
someday you'll return to
your valleys and your farms
and you'll no longer burn
to be brothers in arms

through these fields of destruction
baptisms of fire
i've witnessed your suffering
as the batlle raged higher
and though they did hurt me so bad
in the fear and alarm
you did not desert me
my brothers in arms

there's so many different worlds
so many different suns
and we have just one world
but we live in different ones

now the sun's gone to hell
and the moon's riding high
let me bid you farewell
every man has to die
but it's written in the star light
and every line in your palm
we're fools to make war
on our brothers in arms