ממעמקים קראתי, אולי גם אכתוב

(הנה חזרו להם לביקור קל ימי החשיבה האסוציאטיבית)

אני אוהב נעליים גבוהות. נעלי הליכה מסומרות, שאני שורך בחוזקה ומצמיד לרגליי היטב.
יש סוג של תחושת כוח ביציבות שהן מעניקות, מדרך רחב ונוקשה, מרגיש כל הזמן על קרקע מוצקה.

כשהייתי קטן קראתי באחד הספרים על מעין הילוך "נמרי, קפיצי, גמיש", שלרוב דווקא אפיין את האנשים הרעים. אני דווקא אהבתי את התחושה שזה נתן לי. סיגלתי לי לעתים הילוך כזה, גמיש, שוקע מעט על שרירי הירכיים בברכיים כפופות קלות. ללכת ככה באמת מרגיש קצת נמרי, דרוך.

אני פחות גמיש היום. אבל מידי פעם עוד חוזר להתאוות לתחושה הזו.

יש על הגשר שמחבר בין הקריה לבין עזריאלי ריצוף של אריחי גומי. אני חושב שהוא בולע רעש וגם מבודד מעט את התחושה בהליכה מהרטט שמגיע מכל המכוניות שסואנות להן מתחתיו. על הגשר הזה, על האריחים הגמישים האלה, ששוקעים קלות כשאני דורך עליהם בנעל כבדה, יותר קל לי פתאום ללכת ככה, גמיש, דרוך, שוקע מעט בכל צעד ומתרומם בעוצמה חבויה לצעד שאחריו. אני מרגיש קצת משחר לטרף, המלה שמתארת את התחושה באנגלית היא Lurking ואני לא יכול שלא לחשוב מפעם לפעם לעצמי איזה צליל ממגנט יש למלה הזו. כשאני צועד ככה, הידיים מתנפנפות להן בחופשיות בצידי הגוף, האצבעות פתוחות לרווחה ואני מרגיש את הדגדוג הזה של הדריכות בקצה הטרף. אני מצמצם את עיניי לכדי חריך צר, ומתוכו שולח מבט מלא עוצמה בנקרים בדרכי.

לילה טוב.