יש כאן לא מעט אנשים שמכירים אותי. חלקם יותר חלקם פחות. הם כבר יודעים שאני נוהג לשמור את מה שיש לי לומר די עמוק, ולומר לכל אחד ואחת מהאנשים בחיי רק את מה שאני רוצה להעביר אליו. אולי זו גם הסיבה שאין לי בעיה לנגן עשרות שירים של אחרים באירועים דוגמת הקומזיצים, אבל את השירים שלי אני משמיע לרוב, רק למעגל הקרוב, ולרוב בסיטואציות של אחד על אחד. אני לא חושב שמדובר בפחד במה. אולי בעצם לקחתי את רעיון השליטה חזק מידי - אני מתעקש לשלוט על מה שאומר לכל אחד בכל שלב. עצם הרעיון שאחשוף כאן מחשבות ורגשות ואאבד את השליטה בנוגע למי יקרא אותם, באיזו סיטואציה והקשר, ומעבר לכך, אאבד את היכולת להגיב לאותה השפעה שיצרתי אצל אדם אחר, הוא לא דבר קל עבורי. פסימי כדרכי בקודש, אני גם צופה שהבלוג יהפוך למיותם ונטוש אחרי מספר רשימות (הממ.. אופטימיות... למה לא אחרי הרשימה הזו בלבד?).
כשלא אתעקש לרדוף אחרי המחשבות שלי ברחבי החדר ולחלק משמעויות וציוני בעד ונגד, ופרשנויות פסיכולוגיות עמוקות לכל החלטה או מעשה שלי, סביר למדי שאקח "אתכם, קוראיי הנאמנים" למסע על רכבת השדים וההרים גם יחד הזו שבחוגים מסוימים מתיחסים אליה כאל המוח המעוות שלי.
בינתיים הנה מעט אמיתות
, אני מתכנן לרשום אותן כרשימת פריטים, אבל, כמו שניתן לשים לב לסגנון עד עכשיו, החשיבה האסוציאטיבית לא ממש תאפשר זאת.
1. יש משהו מאוד בודד באורבניות ובסגנון התל אביבי. אתה חי מוקף בכל הארועים,
במה שמוגדר בתור הקצב הנכון, יד על הדופק ומי יודע עוד אילו שמות פלצניים, אבל אותו סגנון חיים בדיוק מחביא מאחוריו ניכור מאוד גדול. יש מעגל חברים קרוב. מצד שני קיים מעגל רחב של אנשים שמכירים מתוקף הנסיבות, החיים, הסיטואציות. אני מרגיש שוב ושוב, לצערי, תחושה של זיוף במעגל הזה. אנחנו נחמדים כי זה נכון, כי ככה צריך, כי נעים שיש עם מי לעשות דברים. הבעיה נוצרת כשאתה באמת רוצה את הרגש האמיתי, אותו סוג של קרבה וחברות שהופך את האדם ככל הנראה לחיה האנושית-חברתית שהינו.
2. יש משהו מאוד מנחם בשישי אחר הצהריים על שפת הים. לקבור את הרגליים היחפות בחול (סאבים עם פוט פטיש נא לזכור, אני לא מלכה), לשים בדיסקמן שירים מוכרים וישנים שמצליחים פעם אחר פעם מחדש לדבר אליך, להזכיר לך שגם בזמנים של חוסר באהבה, המוזיקה מאפשרת לך להתחבר למשהו שהוא קצת יותר גדול מהשגרה הרגילה שלך, להרגיש רוח נעימה נושאת ריח מתוק של ים, להתבונן למעלה ולראות מטוס חוצה את קו הרקיע בדרכו למקום אחר ולחזור ללבטים שלך האם אתה באמת רוצה להמשיך את המירוץ במתכונתו הנוכחית או להיעלם מעין למקומות אחרים בעולם (אולי שלווים יותר).
3. כל דבר בחיים מתחלק לשלוש לא ? גם הרשימה הזו לא תחרוג מכך. אולי אפילו כבונוס אטלטל את העולם התרבותי-ספרותי בזעיר אנפין שפתחתי הרגע ואגיע גם ל-
4. הנה, אם כבר נחצה הגבול, משהו ישן. מתוך אותן התאהבויות-לרגע של תחילת שנות העשרים.
"ראיתי היום הבטחה כמוסה לאושר.
האושר נח בזרועות אחרות.
מרבית חיי אושרי נח בזרועות של אחר.
היום הוא לבש פני מלאך
עם קווצות שיער שובבות
ועיני ים קורצות בחיוך.
ראיתי היום הבטחה כמוסה לאושר,
שהוגשמה עבור אחר
שחייכה בהזמנה, ובעצם בעייפות
בלבביות, ובעצם בהסברת פנים
ואני, אני חייכתי במרירות לעבר אושרו של אחר".
תם ונשלם. החשיפה החלה.
let the games begin
לפני 19 שנים. 3 ביוני 2005 בשעה 17:52
